המקורות: אבן שלמה, פרשת נח ד"ה וראיתי, עמ' לו-לז; שם, פרשת ויגש אות ט, עמ' קעז; אבני המקום, אבן שתיה אות קכב; שם, אבן אופל אות קכא
מכוחו של משה רבנו: גם אחר שחטאנו ונחרב הבית, נשארה השכינה בתוכנו ולא זזה מהכותל המערבי
על ידי החטאים [של אדם הראשון ובני דורו], שנתרחקו מן השם יתברך, ממילא נתרחקה השכינה, וכאשר באו הצדיקים ונתקרבו, נתקרבה גם השכינה, עד שעל ידי משה רבנו ע"ה באה השכינה לארץ כמקדם (בזמן מתן תורה). והנה אנו רואים בזה כמה גדול כוחו של משה רבנו ע"ה, שאף שחטאו אחר כך בעגל, והיה מן הדין שתתרחק גם השכינה, ועם כל זה - בכוחו הרב, שהיה נגד כל ישראל, לא הניח השכינה לעלות ולהסתלק שנית, [והראיה:] כי מיד אחר העגל ציוה השם (שמות כה, ב): "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", שיתנו כל אחד ואחד מתנות לבנות המשכן, ושם תשרה השכינה...
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה להשם יתברך (תהלים סח, יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם", אמת שעלית מן הארץ למרום, שנסתלקת על ידי חטאי הדור מן הארץ לגמרי, אבל "שָׁבִיתָ שֶּׁבִי"[2], באתָ בחזרה הֵנה אל הארץ כמו קודם שחטא אדם הראשון, ועוד "לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם", שלקחת מתנות נדבת המשכן, כמו שכתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לעשות משכן להשראת שכינה, "וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים", רצונו לומר: אף שחטאו - עדיין תשאר השכינה בתוכנו, לא כמו שהיה מקודם, דעל ידי חטאים נסתלקה השכינה, והבן. ועל ידי זה, אף שנחרב הבית, מכל מקום לא זזה השכינה מכותל המערבי (תנחומא שמות סימן י), והוא על ידי כוחו של משה רבנו ע"ה;
החוטא מחמת תאווה מחריב את גופו אך נשאר טוב בפנימיות נשמתו - כמו בית המקדש, שגם בחורבנו עדיין השכינה שורה בכותל המערבי ולא זזה הקדושה ממנו
החוטא מחמת תאווה [ולא מחמת מינות], משום שאינו יכול להתגבר על יצרו, לא נוכל לומר עליו שהוא עצמו חוטא, דהיינו הנשמה. רק הבגד, דהיינו הגוף, חוטא. וזהו שאמר (בראשית כז, כז): "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" - "בוֹגְדָיו" (סנהדרין לז, א), שהבוגדים - היינו החוטאים, אינם חוטאים בעצמם רק (=אלא) בבגדיהם, בלבוש שלהם, וכיוון שלא נשחתו בעצם, על כן בקל יכולין לעשות תשובה, דפנימיות שלהם הוא טוב. ומצאתי אחר כך דבר זה בספר 'ייטב לב' (עיין בפתיחה לדרוש ז לשבת תשובה).
ובזה יתפרש מה שאמר (בראשית שם): "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", דאיתא במדרש (בראשית רבה סוף פרשה סה): "מלמד שהראה לו הקב"ה" - ליצחק - "בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. 'ראה ריח בני' - הרי בנוי, כמא דאת אמר (במדבר כח, ב): 'רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ'. 'כריח שדה' - הרי חרב, כמא דאת אמר (מיכה ג, יב): 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ'. 'אשר ברכו ה'' - בנוי [ומשוכלל לעתיד לבוא], כענין שנאמר (תהלים קלג, ג): 'כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה'", עיין שם. והנה אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד) דאף בחורבנו מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, והנה כמו כן הוא החוטא - אף שהוא בחורבנו, שהחריב את עצמו, עם כל זה [עצם] פנימיותו הוא עדיין טוב, ולא זזה הקדושה ממנו... והוא כריח שדה אשר ברכו ה', כמו הבית המקדש, דאף בחורבנו עדיין השכינה שורה בו. והבן;
בכח המקדש לפדות החטאים שמצד חומריות האדם כשעושים שם תשובה מעומק הלב, וכן היום כשבאים לכותל המערבי שופכים שם לב כמים ופודים את החטאים
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג, יג) - 'חמור' נקרא החומריות שבאדם, דהיינו מה שחוטא מצד החומר. וזהו שאמר 'וכל פטר חמור' - כל פתיחת החומריות מה שפתחת האיברים שלך ח"ו לרעה, דהיינו העיניים לראות, והאזניים לשמוע, והפה וכיוצא בזה - 'תפדה', תוכל לפדות את החטאים 'בשה', נוטריקון: ב'ית ש'דה ה'ר. דאמרו חז"ל (עיין פסחים פח, א): 'לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית', הרי דהבית המקדש נקרא "בית", "שדה", "הר". ובבית המקדש, כשעלו לרגל או בפעם אחרת כשבאין לבית המקדש, היו עושין תשובה באמת מעומק הלב - וכן היום, בחורבנו, כשבאין אצל הכותל שופכין לב כמים ופודין את החטאים. 'וְאִם לֹא תִפְדֶּה' ח"ו, שאין אתה עושה תשובה בבית המקדש, אז - 'וַעֲרַפְתּוֹ', צריכין לשבר את החומר לגמרי;
בתוך תאור החורבן הכניס הנביא דברי נחמה, ואמר שהשכינה הקדושה השאירה רושם קדושה בכותל המערבי, ומשום כך לעולם לא תזוז השכינה מירושלים - כאלמנה שלעולם קשורה עם בעלה הראשון
"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א), עיין פרוש רש"י[3]. ונראה על פי מה שאמר האריז"ל (עיין 'פרי עץ חיים', שער העמידה פרק יט) דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, [היינו:] הגם שהצדיק הלך מן המקום מכל מקום נשאר שם באותו מקום רשימא דקדישא, כידוע. וכמו כן אמרו חז"ל (זוהר שמות דף ה ע"ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", והוא ממש כענין 'אלמנה', דמבואר בזוהר הקדוש (משפטים דף קא ע"ב - קב ע"א) דבעלה קדמאה דאסתלק שביק בה רוחא, ועל כן יש סכנה לישא אלמנה, דעושֵה קטרוג למעלה, יעויין שם[4].
ועל כן, כשמתחיל הנביא לקונן על חורבן ירושלים הזכיר בלשונו רצוף בתוכו דברי נחמה, ואמר: 'היתה כאלמנה - דשביק בה בעלה רוחא, כמו כן השכינה הקדושה - שביק קדושה בירושלים, בכותל המערבי, דלא זזה משם לעולם';
הטעם שלא זזה השכינה מכותל מערבי הוא כדי שתשאר שם קדושה שיהיה בכוחה לקבל את קדושת הבית השלישי שתהיה גדולה במאוד מקודמיו
גדול יהיה כבוד בית האחרון (ע"פ חגי ב, ט), קיום נצחי ובית עולמים (סוכה ה, ב; ועוד)... אף דנתארך הזמן הרבה מאוד, שהבית המקדש חרוב והאינם יהודים חונים ודרים שם ועושים מה שעושים, עם כל זה לא נאבד מן האדמה כח הקדושה שנשארה משני בתי המקדש הראשונים, [באופן] אשר תהיה כח בהאדמה לקבל קדושת בית המקדש השלישי. וזה הטעם דלא זזה שכינה מכותל המערבי (שמות רבה פרשה ב, ב), למען תשאר הקדושה ותהיה בכוחה לקבל קדושה העתידה הגדולה מאוד, והבן.
על כל פנים - היתה טובה גדולה מה שנבנו ונחרבו ב' בתי המקדש הראשונים, שהוא למען תוכל לקבל קדושה השלישית, [אשר על ידם, ובכח קדושת העבודה, מעשה הקרבנות ושאר עבודות הקודש אשר היו שם מאות שנים, ועל ידי זה קנתה הארץ כח קדושה אשר תוכל מעתה לסבול קדושת מקדש השלישי].
__________________________________________
[1] בהקדמה ל'אבן שלמה' (עמ' לג) מספר בן המחבר: "בכל תפלותיו שפך דמעות כמים, בהזכירו את ציון וירושלים, ואף זכה לחונן עפרה פעמיים (תר"ץ ותרצ"ה)... ויסופר כי מיד בהגיעו לחוף הארץ השתטח מלוא קומתו על הארץ ונשק את עפר הקודש תוך בכיות נוראות על חורבן הקודש והמקדש, ואחר כך שם פעמיו לעלות לעיר ציון ירושלים... ועוד ביום הראשון לבואו ירושלימה הלך לראות ולהראות ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשנו ותפארתנו שהיה למאכל אש, לאחר שטהר גופו וטבל במקוה בכדי להעלות קדושה וטהרה על נפשו הטהורה, להכין עצמו למעמד נשגב וקדוש זה בהכנה דרבה, ומה נורא היה המחזה לראות את רבינו מופיע ברוב הדר גאונו ותפארתו בליווי עם רב ליד המקום הקדוש, שהיה מתפלל כל יום מתי יזכה להיות שם. ואין לתאר על הכתב הופעתו זו הראשונה, בכיותיו ויללותיו על צער גלות השכינה עברו למעלה ראש וחדרו ללבות קהל הנוכחים וכל לב נמח וכל עין תדמע ממעמד זה. ומני אז פקד את המקום הקדוש תכופות פעמים אין ספור במשך זמן שהותו בארץ הקודש. כאשר הלך להתפלל בחג השבועות, יום מתן תורתנו, לפני הכותל המערבי להיות נוכח במקום אשר נצטוו אבותינו לעלות וליראות ביום זה - נתכבד להיות ש"ץ בתפלת מוסף, וכאשר הגיע לתפלת 'אתה בחרתנו מכל העמים', התפרצו מלבו קולות אימים וזעקה ונפל ארצה, ותוך בכיות עצומות וזעקות נוראות חזר על תיבות 'אתה בחרתנו' לאין שעור, ורק לאחר שהקימוהו מהארץ המשיך בתפלתו ששברה כל לב... וחשק מאוד לבקר פעם שלישית בארץ ישראל, כדי שיוכל להיות נוכחַ ליד הכותל המערבי בזמן הקרבת הפסח, ואף הכין לו כבר כל צרכי הנסיעה, אך לאחר הפצרת בני ביתו ובני העיר שהתחננו אליו שיחוס על עצמו ועליהם ולא יסתכן בנסיעה בלב ים, באשר הוא כבר זקן שהגיע לגבורות, נעתר לבקשתם ובטל רצונו מפני רצונם".
ושם בחלק 'אגרות קודש' (עמ' נד אגרת טו) כתב הרש"ז אהרנרייך לרב ישעיה אשר זעליג מרגליות בסביבות שנת תרצ"ח: "כפי הנראה [ממכתבו] לא הייתם זמן רב אצל הכותל הקדושה, אוי לנו שכך עלתה בימינו שנשתלחנו מחיק אמנו, כללו של דבר - הגיע העת שיעזור לנו העליון יתברך שמו בישועה כללית, כי לא נוכל לסבול עוד".
[2] הערת המחבר: והוא מלשון שב, "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם" (בראשית כב, יט), ובתהלים (קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" - פירש הרד"ק מלשון תשובה, שישובו בני ציון לה'. ואמר בכפל הלשון, כדרך המקרא 'וישפוט שפוט' וכדומה.
[3] "היתה כאלמנה - ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אצלה" (לשון רש"י). כלומר, לפי רש"י הכ"ף של 'כאלמנה' משמשת במשמעות של "בערך", דהיינו שירושלים דומה לאלמנה אך לא לגמרי, ויש בכך קצת נחמה. בעוד שלפי הפירוש שמציע כאן הגרש"ז אהרנרייך הי"ד, האות כ"ף היא כ"ף הדמיון, דהיינו שירושלים (=השכינה) היא כאלמנה ממש, והיא היא הנחמה.
רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד, אב"ד שימלוי[1]
תרכ"ג – י"א בסיוון תש"ד
המקורות:
אבן שלמה, פרשת נח ד"ה וראיתי, עמ' לו-לז; שם, פרשת ויגש אות ט, עמ' קעז;
אבני המקום, אבן שתיה אות קכב; שם, אבן אופל אות קכא
מכוחו של משה רבנו: גם אחר שחטאנו ונחרב הבית, נשארה השכינה בתוכנו ולא זזה מהכותל המערבי
על ידי החטאים [של אדם הראשון ובני דורו], שנתרחקו מן השם יתברך, ממילא נתרחקה השכינה, וכאשר באו הצדיקים ונתקרבו, נתקרבה גם השכינה, עד שעל ידי משה רבנו ע"ה באה השכינה לארץ כמקדם (בזמן מתן תורה). והנה אנו רואים בזה כמה גדול כוחו של משה רבנו ע"ה, שאף שחטאו אחר כך בעגל, והיה מן הדין שתתרחק גם השכינה, ועם כל זה - בכוחו הרב, שהיה נגד כל ישראל, לא הניח השכינה לעלות ולהסתלק שנית, [והראיה:] כי מיד אחר העגל ציוה השם (שמות כה, ב): "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", שיתנו כל אחד ואחד מתנות לבנות המשכן, ושם תשרה השכינה...
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה להשם יתברך (תהלים סח, יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם", אמת שעלית מן הארץ למרום, שנסתלקת על ידי חטאי הדור מן הארץ לגמרי, אבל "שָׁבִיתָ שֶּׁבִי"[2], באתָ בחזרה הֵנה אל הארץ כמו קודם שחטא אדם הראשון, ועוד "לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם", שלקחת מתנות נדבת המשכן, כמו שכתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לעשות משכן להשראת שכינה, "וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים", רצונו לומר: אף שחטאו - עדיין תשאר השכינה בתוכנו, לא כמו שהיה מקודם, דעל ידי חטאים נסתלקה השכינה, והבן. ועל ידי זה, אף שנחרב הבית, מכל מקום לא זזה השכינה מכותל המערבי (תנחומא שמות סימן י), והוא על ידי כוחו של משה רבנו ע"ה;
החוטא מחמת תאווה מחריב את גופו אך נשאר טוב בפנימיות נשמתו - כמו בית המקדש, שגם בחורבנו עדיין השכינה שורה בכותל המערבי ולא זזה הקדושה ממנו
החוטא מחמת תאווה [ולא מחמת מינות], משום שאינו יכול להתגבר על יצרו, לא נוכל לומר עליו שהוא עצמו חוטא, דהיינו הנשמה. רק הבגד, דהיינו הגוף, חוטא. וזהו שאמר (בראשית כז, כז): "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" - "בוֹגְדָיו" (סנהדרין לז, א), שהבוגדים - היינו החוטאים, אינם חוטאים בעצמם רק (=אלא) בבגדיהם, בלבוש שלהם, וכיוון שלא נשחתו בעצם, על כן בקל יכולין לעשות תשובה, דפנימיות שלהם הוא טוב. ומצאתי אחר כך דבר זה בספר 'ייטב לב' (עיין בפתיחה לדרוש ז לשבת תשובה).
ובזה יתפרש מה שאמר (בראשית שם): "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", דאיתא במדרש (בראשית רבה סוף פרשה סה): "מלמד שהראה לו הקב"ה" - ליצחק - "בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. 'ראה ריח בני' - הרי בנוי, כמא דאת אמר (במדבר כח, ב): 'רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ'. 'כריח שדה' - הרי חרב, כמא דאת אמר (מיכה ג, יב): 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ'. 'אשר ברכו ה'' - בנוי [ומשוכלל לעתיד לבוא], כענין שנאמר (תהלים קלג, ג): 'כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה'", עיין שם. והנה אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד) דאף בחורבנו מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, והנה כמו כן הוא החוטא - אף שהוא בחורבנו, שהחריב את עצמו, עם כל זה [עצם] פנימיותו הוא עדיין טוב, ולא זזה הקדושה ממנו... והוא כריח שדה אשר ברכו ה', כמו הבית המקדש, דאף בחורבנו עדיין השכינה שורה בו. והבן;
בכח המקדש לפדות החטאים שמצד חומריות האדם כשעושים שם תשובה מעומק הלב, וכן היום כשבאים לכותל המערבי שופכים שם לב כמים ופודים את החטאים
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג, יג) - 'חמור' נקרא החומריות שבאדם, דהיינו מה שחוטא מצד החומר. וזהו שאמר 'וכל פטר חמור' - כל פתיחת החומריות מה שפתחת האיברים שלך ח"ו לרעה, דהיינו העיניים לראות, והאזניים לשמוע, והפה וכיוצא בזה - 'תפדה', תוכל לפדות את החטאים 'בשה', נוטריקון: ב'ית ש'דה ה'ר. דאמרו חז"ל (עיין פסחים פח, א): 'לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית', הרי דהבית המקדש נקרא "בית", "שדה", "הר". ובבית המקדש, כשעלו לרגל או בפעם אחרת כשבאין לבית המקדש, היו עושין תשובה באמת מעומק הלב - וכן היום, בחורבנו, כשבאין אצל הכותל שופכין לב כמים ופודין את החטאים. 'וְאִם לֹא תִפְדֶּה' ח"ו, שאין אתה עושה תשובה בבית המקדש, אז - 'וַעֲרַפְתּוֹ', צריכין לשבר את החומר לגמרי;
בתוך תאור החורבן הכניס הנביא דברי נחמה, ואמר שהשכינה הקדושה השאירה רושם קדושה בכותל המערבי, ומשום כך לעולם לא תזוז השכינה מירושלים - כאלמנה שלעולם קשורה עם בעלה הראשון
"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א), עיין פרוש רש"י[3]. ונראה על פי מה שאמר האריז"ל (עיין 'פרי עץ חיים', שער העמידה פרק יט) דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, [היינו:] הגם שהצדיק הלך מן המקום מכל מקום נשאר שם באותו מקום רשימא דקדישא, כידוע. וכמו כן אמרו חז"ל (זוהר שמות דף ה ע"ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", והוא ממש כענין 'אלמנה', דמבואר בזוהר הקדוש (משפטים דף קא ע"ב - קב ע"א) דבעלה קדמאה דאסתלק שביק בה רוחא, ועל כן יש סכנה לישא אלמנה, דעושֵה קטרוג למעלה, יעויין שם[4].
ועל כן, כשמתחיל הנביא לקונן על חורבן ירושלים הזכיר בלשונו רצוף בתוכו דברי נחמה, ואמר: 'היתה כאלמנה - דשביק בה בעלה רוחא, כמו כן השכינה הקדושה - שביק קדושה בירושלים, בכותל המערבי, דלא זזה משם לעולם';
הטעם שלא זזה השכינה מכותל מערבי הוא כדי שתשאר שם קדושה שיהיה בכוחה לקבל את קדושת הבית השלישי שתהיה גדולה במאוד מקודמיו
גדול יהיה כבוד בית האחרון (ע"פ חגי ב, ט), קיום נצחי ובית עולמים (סוכה ה, ב; ועוד)... אף דנתארך הזמן הרבה מאוד, שהבית המקדש חרוב והאינם יהודים חונים ודרים שם ועושים מה שעושים, עם כל זה לא נאבד מן האדמה כח הקדושה שנשארה משני בתי המקדש הראשונים, [באופן] אשר תהיה כח בהאדמה לקבל קדושת בית המקדש השלישי. וזה הטעם דלא זזה שכינה מכותל המערבי (שמות רבה פרשה ב, ב), למען תשאר הקדושה ותהיה בכוחה לקבל קדושה העתידה הגדולה מאוד, והבן.
על כל פנים - היתה טובה גדולה מה שנבנו ונחרבו ב' בתי המקדש הראשונים, שהוא למען תוכל לקבל קדושה השלישית, [אשר על ידם, ובכח קדושת העבודה, מעשה הקרבנות ושאר עבודות הקודש אשר היו שם מאות שנים, ועל ידי זה קנתה הארץ כח קדושה אשר תוכל מעתה לסבול קדושת מקדש השלישי].
__________________________________________
[1] בהקדמה ל'אבן שלמה' (עמ' לג) מספר בן המחבר: "בכל תפלותיו שפך דמעות כמים, בהזכירו את ציון וירושלים, ואף זכה לחונן עפרה פעמיים (תר"ץ ותרצ"ה)... ויסופר כי מיד בהגיעו לחוף הארץ השתטח מלוא קומתו על הארץ ונשק את עפר הקודש תוך בכיות נוראות על חורבן הקודש והמקדש, ואחר כך שם פעמיו לעלות לעיר ציון ירושלים... ועוד ביום הראשון לבואו ירושלימה הלך לראות ולהראות ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשנו ותפארתנו שהיה למאכל אש, לאחר שטהר גופו וטבל במקוה בכדי להעלות קדושה וטהרה על נפשו הטהורה, להכין עצמו למעמד נשגב וקדוש זה בהכנה דרבה, ומה נורא היה המחזה לראות את רבינו מופיע ברוב הדר גאונו ותפארתו בליווי עם רב ליד המקום הקדוש, שהיה מתפלל כל יום מתי יזכה להיות שם. ואין לתאר על הכתב הופעתו זו הראשונה, בכיותיו ויללותיו על צער גלות השכינה עברו למעלה ראש וחדרו ללבות קהל הנוכחים וכל לב נמח וכל עין תדמע ממעמד זה. ומני אז פקד את המקום הקדוש תכופות פעמים אין ספור במשך זמן שהותו בארץ הקודש. כאשר הלך להתפלל בחג השבועות, יום מתן תורתנו, לפני הכותל המערבי להיות נוכח במקום אשר נצטוו אבותינו לעלות וליראות ביום זה - נתכבד להיות ש"ץ בתפלת מוסף, וכאשר הגיע לתפלת 'אתה בחרתנו מכל העמים', התפרצו מלבו קולות אימים וזעקה ונפל ארצה, ותוך בכיות עצומות וזעקות נוראות חזר על תיבות 'אתה בחרתנו' לאין שעור, ורק לאחר שהקימוהו מהארץ המשיך בתפלתו ששברה כל לב... וחשק מאוד לבקר פעם שלישית בארץ ישראל, כדי שיוכל להיות נוכחַ ליד הכותל המערבי בזמן הקרבת הפסח, ואף הכין לו כבר כל צרכי הנסיעה, אך לאחר הפצרת בני ביתו ובני העיר שהתחננו אליו שיחוס על עצמו ועליהם ולא יסתכן בנסיעה בלב ים, באשר הוא כבר זקן שהגיע לגבורות, נעתר לבקשתם ובטל רצונו מפני רצונם".
ושם בחלק 'אגרות קודש' (עמ' נד אגרת טו) כתב הרש"ז אהרנרייך לרב ישעיה אשר זעליג מרגליות בסביבות שנת תרצ"ח: "כפי הנראה [ממכתבו] לא הייתם זמן רב אצל הכותל הקדושה, אוי לנו שכך עלתה בימינו שנשתלחנו מחיק אמנו, כללו של דבר - הגיע העת שיעזור לנו העליון יתברך שמו בישועה כללית, כי לא נוכל לסבול עוד".
[2] הערת המחבר: והוא מלשון שב, "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם" (בראשית כב, יט), ובתהלים (קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" - פירש הרד"ק מלשון תשובה, שישובו בני ציון לה'. ואמר בכפל הלשון, כדרך המקרא 'וישפוט שפוט' וכדומה.
[3] "היתה כאלמנה - ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אצלה" (לשון רש"י). כלומר, לפי רש"י הכ"ף של 'כאלמנה' משמשת במשמעות של "בערך", דהיינו שירושלים דומה לאלמנה אך לא לגמרי, ויש בכך קצת נחמה. בעוד שלפי הפירוש שמציע כאן הגרש"ז אהרנרייך הי"ד, האות כ"ף היא כ"ף הדמיון, דהיינו שירושלים (=השכינה) היא כאלמנה ממש, והיא היא הנחמה.
[4] מתוך 'הזוהר המתורגם': "וַהֲרֵי יָדַעְנוּ שֶׁרוּחוֹ הִשְׁאִיר בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה לוֹ... מַה נַּעֲשֶׂה מֵאוֹתָהּ רוּחַ שֶׁהִשְׁאִיר בָּהּ בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אִישׁ אַחֵר בָּא עָלֶיהָ? לְהִתְקַיִּםִ רוּחַ עִם רוּחַ אִי אֶפְשָׁר... וַדַּאי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ שְׁנֵיהֶם לְהִתְקַיֵּם בְּאוֹתוֹ גוּף הָאִשָּׁה כְּאֶחָד... מִכָּאן וָהָלְאָה לֹא יִתְעָרֵב אִישׁ אַחֵר עִמָּהּ".