רבי נסים בנימין מרדכי אלישר    

נשיא 'ועד העדה הספרדית בירושלים' ונשיא ישיבת 'פורת יוסף'

כ"ד בכסלו תרי"ג - י"ב בתמוז תרצ"ד

העתק מכתב אל נשיא 'הועד הלאומי', ה' חוה"מ סוכות תרפ"ט - בארכיון המדינה גל-8548/3 [עם הגהות ותוספות מהצהרה כתובה שמסר ל'ועד העיר ירושלים' בכ"ח בסיון תר"צ - נמצאת באצ"מ 331-6 1 J]

אין צורך להביע פה את הצער הרב אשר גרם לי המאורע האחרון על־ידי חלול הקודש ביום הכפורים ועלבון האומה.

אני זוכר עוד משנת תרכ"ז, בימי שבתו של הרה"ג דוד חזן ז"ל על כסא הרבנות בירושלים, ותמיד היה הכותל המערבי מלא מתפללים, והיו נמצאים שם באופן קבוע ותמידי שלשה-ארבעה ספסלים ארוכים וכסאות קטנים. אני בעצמי הייתי נוהג במשך ארבעים שנה, משנת תרכ"ו עד שנת תרפ"ו ללכת אל הכותל בימים טובים וערבי החגים והשבתות, ולפעמים גם בשבתות, ואף פעם לא העיז מי שהוא להפריע בעד תפילתנו או לפגוע בכבוד מי שהוא.

הערבים הנאורים היו תמיד מכבדים ומוקירים את רגשותינו לקדושת המקום הזה [ליהודים], ובכל הזדמנות היו מאשרים את זכותנו על הכותל. אני בעצמי שמעתי פעמים רבות מפי חכמי הערבים שעומר אל כטאב, כשכבש את ירושלים, מסר את הכותל המערבי ליהודים והכיר בזכותנו על המקום הנ"ל, וביחוד שהכותל אינו מקום דתי וקדוש לערבים.

בימי עצירת גשמים או איזו צרה אחרת, היו מכנסים את תלמידי החדרים והתלמודי־תורה אל הכותל, והיו מביאים עוד הרבה ספסלים מבתי הכנסת בכדי להושיב את הילדים, ואף פעם לא עלה בדעתו או במחשבתו של אף ערבי או מערבי (מרוקני משכונת 'המוגרבים' הסמוכה לכותל) להתנגד לזה או למנוע אותנו.

כשהיה ראש הרבנים 'החכם באשי' הולך לכותל המערבי, היה יוצא לקראתו השיך של המערבים הגרים שם, אל קצה הרחוב, בלוית ארבעה-חמישה נכבדים, והיה מקבל את פניו בכל הכבוד המקובל, ומלווה אותו עד הכותל, ומביא לו כסא מביתו, והיה עומד שם ומחכה בכבודו ובעצמו עד כלות הרב את תפילתו, והיה מלווה אותו בחזרתו. מר אחי, הרב־הגאון חיים אלישר ז"ל, שהיה חבר במג'לס אידרה (בית המשפט המוסלמי), היה גם כן מתקבל לכותל המערבי באותה הצרמוניה.

אף פעם לא היו בלבולים רציניים אצל הכותל, ורק פעמיים קרו שני מקרים שנגמרו לטובתנו:
המקרה האחד הוא, שמערבי אחד מהגרים שם בא עם חמור טעון זבל בערב שבת ורצה להעבירו דרך הכותל. היהודים שהיו מתפללים באותה שעה לא הרשו למערבי לעבור, ועל־ידי זה קמה מהומה בין המערבים ובינינו. מיד פנה שמש הכותל המערבי לממשלה ואחרי רגעים מספר בא קצין תורכי עם שומרים. היהודים הסבירו לו שתורתנו אוסרת את התפילה במקום שנמצא בו זבל וכו'. הקצין התורכי נוכח שהצדק עם היהודים ופקד על המערבים שלא להפריע שוב ולא לזלזל בקדושת המקום, ואחרי זה השלים בין הצדדים.        
המקרה השני קרה בערב יום הכפורים, כשהיה הרב־הגאון מר אבי ז"ל (הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר) ראש הרבנים בירושלים. היהודים רצו לכסות את החצר ביריעת בד בכדי להתפלל למחרת בצל. המערבים התנגדו לזה ומיד הודיעו את הדבר למר אבי ז"ל, והוא התראה עם ראש המשטרה שר האלף עצאם ביי, וזה האחרון הופיע על המקום ויתן פקודה שלא להפריע ליהודים לשים את היריעה ולכסות את החצר.

בערבי יום הכפורים הייתי רואה שם ארון הקודש ותבה, והיו מדליקים נרות למרבה...

[בימי עצירת גשמים ובימי צרות, היו תוקעים בשופר שני חזנים בזמן התפילות והסליחות. בתקופת י"ז בתמוז עד ט' מנחם־אב היינו הולכים אחרי הצהריים להגיד קינות והיינו יושבים על הרצפה כפי מנהגי דת ישראל, מבלי כל הפרעה מצד מי שהוא...].

אני הייתי נוהג ללכת אל הכותל המערבי כמעט בכל ערבי שבת (עד שנת תרפ"ז), ועכשיו איני הולך אלא פעם אחת בשנה, כי איני יכול לראות בזלזול כבודנו וכבוד המקום הקדוש הזה.

וה' יתקננו בעצה טובה ו[י]אמצנו לגאולת המקום הקדוש הזה במהרה – אמן.