רבי משה חאגיז (המני"ח)  
נולד תל"ב – נלב"ע אחרי תק"י

המקורות: 

'פרשת אלה מסעי', דפוס חדש ירושלים, עמ' ה-ו, ועמ' טז; שם, עמ' כג-כה;
'אלה המצוות', ווארשא תרמ"ז, סימן צה (עשה לח), עמ' 94-95;
'שפת אמת' [וילנא תרל"ו], דף יח; שם, דף כד

אי אפשר להכחיש את המוחש שכותל מערבי זה העומד לפנינו הוא הכותל עליו נשבע ה' שלא ייחרב לעולם,
וגם כשההיכל חרב ה' משגיח משם, ולא הצליח אוייב לשלוט בו משום שבנוי על יסודות שהניח דוד המלך 

איך המכחיש יכול להכחיש את המוחש, הנראה לעין־כל בסימנים ומֵצרים מובהקים, שמסרו לנו אבות אבותינו ד"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט), דהיינו אחר כותל המערבי, דכותל זה לא נחרב לעולם, יען הוא בנוי ומיוסד על היסודות שבנה דוד^[1], שלא שלטה בהן יד האויב כלל.

ועם היות שהם היו אומרים (תהלים קלז, ז): "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ"^[2], לא הצליחו במעשה כי אם עד היסוד ולא היסוד בכלל, למה? שנשבע לו הקב״ה [-לדוד] שאינו חרב לעולם (שיר השירים רבה ב, כב) – כאשר עינינו המה הרואות שעדיין בקומתן בצביונן הן עומדין, כאלו עכשיו הן נגמרו מיד האומן אלקִי אשר תקע וייסד אותן העמודים למאות, דרך נס ולא דרך טבע כלל, לפי גובהן ועוביין שהוא דבר נמנע שנעשו ונתקעו ונתייסדו שם על־ידי בני אדם אם לא בסיוע אלקי דווקא, כמו שכתוב (מלכים־א ו, ז): "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

וחזותן של העמודים ואבני כותל המערבי גם כן בגובהן ורוחבן ועוביין מוכיחות דהם אבנים יקרות, "אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע" (שם), כמו שהסיעום מן ההר על ידי השמיר הן עומדות (רש"י שם)^[3] – כמו שכתוב (חבקוק ב, כ): "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" בין חרוב בין אינו חרוב (ילקוט שמעוני מלכים רמז קצה), "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט) בזכות האבות והאמהות (במדבר רבה יא, ב)...

והאלקי מוהר"י לוריא ז"ל, דרוח ה' דיבר בו, הוא גם כן אֲשֶׁר קיים ואישר כל אותו תחום ארץ ישראל בערי הקודש, בסימניהם ומצריהם, וכל הקברים המצויינים שם סביב סביב לכל תחום ארץ ישראל (שער הגלגולים הקדמה לז), וסמך ידו על כותל המערבי, ועיר ציון שהיא חוץ לחומת ירושלים, דשם קברי מלכות בית דוד;

אין ברשות ישראל לבנות המקדש עד שיהיו נגאלים ויהיה עת רצון לפניו יתברך לשוב לירושלים ברחמים,
אך נתגלה לנו כותל מערבי ישן שיסודותיו נותרו מבית המקדש הראשון, ושם אנו מתפללים וכוספים למקדש

אותו [קיסר] שכבש העיר [מידי מלכות רומי] גילה מקום המקדש והיסודות, והתנדב ליהודים שהיו שם לבנות להם המקדש על הוצאותיו כנזכר לעיל^[4]. אמנם כאשר עלינו, מטעם היותנו טמאי מתים, וכמו־שכתב הרמב״ם ז״ל (עיין הלכות בית הבחירה ו, טז; והלכות ביאת המקדש ג, ד-ה; ט-י), גם מטעם גניזת הארון שבו הלוחות, נאסר לנו^[5], השיבו לו שאין ברשות ישראל לבנותו עד שיהיו נגאלין...

והנה שארית כותל המערבי שגילה אותו הקיסר, שכבש את העיר, נראה גם כן שהוא בנין ישן בנוי על ידי אבנים שנחתכו ונתקנו על ידי השמיר, וזה מוכרח מכח עוביין ורוחבן ודביקותם כי כל אבן היא יותר משבעה אמות אורך וחמישה ברוחב, והעובי אי אפשר לשער מחמת הבנין שבנוי עליהן, והנשים צדקניות הולכות בכל ערב שבת ומכבדין לפני כותל המערבי...

וביום שבת ויום־טוב אחר יציאת בית הכנסת יש מהבעלי בתים, שיש להם בתים שהחלונות פתוחות לכותל המערבי קרוב ונראה כאילו היו סמוכים שם, מתפללין תפילה קצרה, וזה נוסחה בקיצור: מתחילין "ואני ברוב חסדך וגו'", ואחר כך אומרים מזמור פד: "מה ידידות משכנותיך וגו'", ואחר כך מזמור קכב: "שמחתי באומרים לי וגו'"...

ויש מהם שלאחר מנחה הולכים לכותל מערבי עצמו, ומתפללים תפילה זו ואין מי שיצפצף פה להם. ואם איזה שועל קטן שיוצא מן המקדש כדרך כל השועלים קטנים, שרוצים לנשוך... יש שם מהגדולים שמוחין בהן, אך אין סכנה כלל, רק (=אלא) אם יכנס מי שהוא זר להם למקדש, לקיים מה שכתוב (משלי ל, כא-כג): "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ...: תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ... וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ"... עד שיהיה עת רצון לפניו יתברך, ועבר עליו רוח קנאה ויקנא לשם קדשו ויקנא לארצו, כמו שכתוב (זכריה א, יד): "קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה", וישוב לירושלים ברחמים, כדכתיב (שם, טז): "שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ", וכתיב (שם ח, ג): "שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ".

הרב משה גלאנטי העדיף ללכת ברגליו לכותל המערבי ולהרוויח 'שכר פסיעות', למרות שהיו לו חלונות בביתו שמשקיפים על הכותל, וסדר תפילה ולימוד מיוחד היה לו שם 

ומרן הגאון המפורסם, אבי אמי, מוהר"ר משה גלאנטי זצוק"ל^[6], בערב פסחים וערב יום הכיפורים היה הולך לכותל המערבי, עם היות דכוין פתיחין ליה בעליתיה סמוכות ונראות אל הכותל^[7], שכר פסיעות היה מרוויח ללכת שמה, והיה קורא שם בערב־פסח מסכת פסחים, ובערב יום־הכיפורים מסכת יומא, ועל שאר התפילה היה מוסיף וקורא תפילת דניאל (סימן ט עד סופו), ותפילת עזרא (בסימן ט מפסוק ו עד גמר הסימן), ותפילה קצרה של נחמיה (סימן א מפסוק ה עד סוף הסימן), וקורא מאמר בזוהר (חלק ג דף קיד ע"ב):  
"פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר: 'דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה וְגוֹ'' (שיר השירים ב, ט) - זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּזָכוּ דְּמַשְׁכּוֹנָא דָּא לְמֶהֱוִי גַּבַּיְיהוּ, מִן מַלְכָּא עִלָּאָה. דְּאַף עַל גַּב דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי בְּכָל רֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי וּזְמַנֵי, לְאַשְׁגְּחָא עָלַיְיהוּ, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַהוּא מַשְׁכּוֹנָא דְּאִית לֵיהּ גַּבַּיְיהוּ, דְּאִיהוּ כִּסּוּפָא דִּילֵיהּ. לְמַלְכָּא דְּסַרְחָא מַטְרוֹנִיתָא, אַפְקָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ. מָה עַבְדַת? נַטְלַת בְּרָהּ דִּילֵיהּ כִּסּוּפָא דְּמַלְכָּא, רְחִימָא דִּילֵיהּ. וּבְגִין דְּדַעְתָּא דְּמַלְכָּא עָלָהּ, שַׁבְקֵיהּ בִּידָהָא. בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק רְעוּתָא דְּמַלְכָּא, עַל מַטְרוֹנִיתָא וְעַל בְּרֵהּ, הֲוָה סָלִיק אַגְרִין, וְנָחִית דַּרְגִּין, וְסָלִיק כּוֹתָלִין, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא בֵּין נוּקְבֵי כּוֹתָלָא עָלַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּחָמֵי לוֹן, שָׁארֵי בָּכֵי מֵאֲחוֹרֵי קוּסְטֵי כּוֹתָלָא (פי' - חרכי הכותל), וּלְבָתַר אָזִיל לֵיהּ. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן נַפְקוּ מֵהֵיכָלֵיהּ דְּמַלְכָּא, הַהוּא מַשְׁכּוֹנָא לָא שָׁבְקוּ, וּבְגִין דִּרְעוּתָא דְּמַלְכָּא עָלַיְיהוּ, שַׁבְקֵיהּ עִמְּהוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק רְעוּתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַל מַטְרוֹנִיתָא וְעַל יִשְׂרָאֵל. סָלִיק אַגְרִין (מקפץ על הגבעות), נָחִית דַּרְגִּין, וְסָלִיק כּוֹתָלִין, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא בֵּין קוּסְטֵי כּוֹתָלָא עָלַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּחָמֵי לוֹן, שָׁארֵי וּבָכֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב 'דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים' לְדַלְּגָא מִכּוֹתָלָא לְאִיגְרָא, וּמֵאִיגְרָא לְכוֹתָלָא. 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ', בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת 'מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת' (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות). 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים', לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא עָלַיְיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יִשְׂרָאֵל בָּעוּ לְמֶחְדֵּי בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּאִינְהוּ יַדְעֵי דָּא, וְאַמְרֵי (תהלים קיח, כד): 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ'"^[8].

והיה אומר: "ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו", ואומר: "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה לך", וחוזר לבית מדרשו לשלום, כי שם ביתו (ע"פ שמואל־א ז, יז);

תכלית בית המקדש להראות חיבת ה' לישראל על ידי השראת שכינתו שם, ולעשות אותנו צדיקים וטובים, ולכן גם בזמן החורבן משמש המקום לתפילה על־ידי שלא זזה שכינתו מכותל המערבי, ולא עלתה ביד אוייבנו להפילו ולא יפול עד שיבנה מחדש במהרה בימינו, וכל המכחיש את המוחש ודאי לבו נוקפו וטינא עולה בו

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

לא יעלה על הדעת שהוא יתברך צריך לבית או היכל, כי השמים והארץ הוא מלא... רק (=אלא) תכליתו יתברך היה להראות חיבתו עִם ישראל וצוה לנו ליחד מקום לעבודתו, כדי ששם תשרה שכינתו והשגחתו, כדאת אמר (מלכים־א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", ואפילו בזמן חורבנו^[9].

ולטעם זה לא נפל כותל מערבי, ולא יפול עד שיבנה במהרה בימינו, והכי איתא במדרש שיר השירים (רבה פרשה ב, כב) על פסוק (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", עיין שם. וכל המכחיש את המוחש אשר עיני ראו, ודאי לבו נוקפו וטינא עולה בלבו^[10], כמו שכתבתי באורך מכמה גדולי עולם שהיו עדי ראיה.

וכְתב הרמב"ן ז"ל^[11], וספר אחרון הנקרא 'דרך הקדש', שנדפס בקוסטנדינה מאחד מהגדולים אשר בארץ החיים^[12], יוכיחו כי לא שלטה יד האויב ביסוד כותל המערבי, רק שהיו אומרים (תהלים קלז, ז): "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", אך לא עלתה בידם, כי כל כוונתו יתברך לזכותינו ולישרנו לעבודתו יתברך, כדי שנזכה ותתקיים בנו תכלית יצירת האדם, כי ברוב פעולות טובות והתמדתם, ובחברת אנשי היושר, מחשבות הלב מטהרות ומתלבנות, כי הוא חפץ למען צדקו שנהיה צדיקים וטובים, ולכן נתן לנו תורה ומצות ובית תפילה;

אף שרוגז החורבן עדיין בתוקף ומזבח ה' הרוס, יש כפרה לישראל מהר המקדש כי לעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי ושם ה' עונה לתפילת עמו בעת צרה, ובחסדו וטובו משפיע עלינו משם ברכה אפילו כשגילוי השכינה מצומצם מאוד

 __________________________________________________________________________________________________________________________________________

מאחר שאנו רואים בעונותינו התחדשות החורבן, בכל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו כמאמרם ז"ל (ירושלמי יומא פרק א הלכה א; מדרש תהלים קלז, י), אם כן ודאי הוא סימן שהרוגז על בניו עדיין מתמיד. ובמה הוא משתכך ומכפר להם לישראל, בהיותו מעמיד החורבן של מזבח ה' ההרוס, שהוא [היה] לכפרה תמידית על ישראל?     
ועם כל זה ממכון שבתו השגיח, מציץ מן החרכים, ועונה לעמו בעת צרה, כמו שאמרנו (תהלים ג, ה): "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה", כי לעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי (תנחומא שמות סימן י)... ועוד איתא בספרי (עיין פרשת עקב, אות מ) זה לשונו: "'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' (מלכים-א ט, ג), והלא כבר נאמר (זכריה ד, י): 'עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ', מה תלמוד לומר: 'והיו עיני ולבי שם'? כביכול שאין עיני ולבי אלא שם. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יא, יב): 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ וגו'', וכי אותה בלבד הוא דורש, והלא כל הארצות כולם הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו): 'לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ'? אלא כביכול שאינו דורש אלא אותה", עד כאן לשונו.

ולא יש הפרש, אלא שעכשיו בעוונותינו השכינה שם מצומצמת בגלות וצער, וכל הגלות והצער הנאמר בו אינו אלא דוקא על שאין אנו נותנים לו יד להיטיב ולהשפיע עלינו כחפצו ורצונו הטוב והמיטיב להשפיע ברכה עד בלי די... אבל האמת הוא זה "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהלים קלג, ג), ואפילו המועט הזה שבחסדו וטובו משפיע עלינו בכל יום תמיד אינו נובע אלא משם, "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב), כי משם הם שפע ומקור הברכות.

ואמר הכתוב (תהלים קכה, א): "הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" - לא "ימוטו" בלשון רבים ו"לעולם ישבו", לא נאמר, כמו שהיה צריך לומר אי הוה קאי על "הבוטחים", שהם רבים, אלא: "לא ימוט לעולם ישב", להורות לנו דקאי על הר ציון ושוכן ירושלים, דמה "הר ציון" לעולם "לא ימוט" ו"לעולם ישב" לפני אלוהים, דהיינו שלא זזה שכינה ממנו, כדכתיב (תהלים קב, יג): "וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר", כן יהיו הבוטחים בה' לא ימוטו לעולם^[13];

ארץ ישראל נותנת חיי נצח לעם ישראל על־ידי שממותיה השורדים וסובלים בעבורנו,
ואף בהיותנו בחוץ לארץ נשאר רושם קדושה בכותל המערבי בזכות התורה

___________________________________________________________________________________________________________________________________ 

"וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה" (ויקרא כו, לג), "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (שם, לא) - הכל מורה על היסורין שקיבל ומקבל המקום המקודש ההוא והבית והאריאל בעבור ישראל, הכל כדי לשית לנו שארית בארץ^[14]... אמרו על פסוק (תהלים מו, ט): "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'" - כמה הוא רחמן במעשיו, "אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת", דרוצה לומר - שממות, "בָּאָרֶץ", כדי לרחם על בריותיו, דאם לא כן לא היתה תקומה למפלתן של ישראל ח"ו... פוק חזי (=צא וראה) כי כל אותן האומות והלשונות שהיו מימי קדם: פרסיים, מדיים, יוונים, כשדים, כושים, מואבים, עמונים, ואלף כיוצא בהם, ספו תמו מן בלהות, וחסדי ה' כי לא תמנו.

ונזכיר עדת ישראל ותורתם היא עומדת ותעמוד לעולם ולעולמי עולמים, להיותינו "בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א) ולהיות כי יש לנו אם (=ארץ ישראל) שהיא הלוקה וסובלת היסורין בעבורינו, והיא הנותנת חיים לבניה, כי לפיכך קרי לה דוד "ארצות החיים", כמו שאמר הכתוב (תהלים קטז, ט): "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים", שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צו, ה; ועוד) שאלו ה"ארצות החיים" - היא ארץ ישראל... ולפיכך כשחטאו הוצרכו להיות בגלות, והוצרכה הארץ להיות נשמה (=שוממה) מישראל ומהשראת השכינה כאשר היה מלפנים... אמנם להיות כי עדיין אנו בני ישראל הקדושים מחזיקים בתורת ה' אף בהיותנו בחוץ לארץ, נשאר הרשימו דקדושה^[15] ולא זזה שכינה מכותל המערבי כאשר הוכחנו לעיל. זו היתה כוונת דוד בפסוק זה.