רבי משה צבי נריה

תרע"ג – י"ט כסלו תשנ"ו

המקורות: כתב עת 'מורשה' חוברת יא (תשל"ז), עמ' 36-37; דברי הכנסת, טבת-אדר תש"ל; חוברת "כי ששת ימים עשה ד'", עמ' כב; קטע מעובד מתוך שירו ״ירושלים של קודש״, נדפס ב'שמעתין' כסלו תשכ"ח (גליון 15 עמ' 83)

חזינו אחרי מלחמת 'ששת הימים', עם הגיע המוני בית ישראל להתפלל על יד 'הכותל המערבי' ועליית שבטים לירושלים הנמשכת והולכת עד היום, שגרמה וגורמת התעוררות דתית מרובה, אצל קרובים ורחוקים, וניתן להרגיש ולהווכח במה שכתב רבה של פראג לפני כמה דורות, רבי שלמה אפרים ז"ל מלונטשיץ בספרו "כלי יקר" (דברים ג, כו-כז): 'עיקר הראיה הנותנת קדושה יתירה, הוא על ידי ראיית השכינה שבכותל המערבי, כמו שנאמר (ישעיה נט, יט): וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ד''.

ויפה תוארו הדברים בקונטרס "הכותל המערבי"^[1], שנדפס בירושלים בשנת תשל"א מפי כתבו או השראתו של אחד־גדול מחכמי ירושלים, החפץ בעילום שמו, המבטא בבהירות את התוכן המרומם של שחרור ירושלים העתיקה, והחזרת 'הכותל המערבי' לעם ישראל:

פסגת מלחמת הישועה בתשכ"ז, היא כיבושה של עיר־עוז־לנו ירושלים שבין החומות, ופסגת הפסגות – החזרת הכותל המערבי לגבולו, לחזקת ישראל, ולקדושת ישראל הנצחית. נס לכידת העיר העתיקה, ושובנו להסתופף מחדש בחצרות־הקודש, הם המורים לנו על תופעות הניסים בכל מערכות המלחמה כולן, מעשי ד' 'אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל' (שמואל-א יז, מה).

מרגע הכבוש המחודש לא פסקה רגל יהודית מרחבת הכותל. הכותל נהיה לגורם משפיע המורגש היטב בחיי העם, בארץ ובתפוצות. המאפיין ביותר את הכותל בעת הזאת, הם המעמדות ההמוניים, בשבת וביום טוב ובברכת כהנים, והתפילה מתוך שירה וזימרה, בשבח והודיה לקב"ה.

כאן המרכז. כאן הלב. כאן המעין.

כל המגיע אל רחבת הכותל המערבי, חש בהתרוממות הרוח אצל כל הבאים, התרוממות שיש עמה היטהרות, היזדככות.

כל באי הכותל עומדים מול חזיון נורא־הוד: אבני הכותל כאילו דובבות אליהם. הכותל – 'כולו אומר קדוש'.

*והרי סיפורו של מורה־דרך בנתיבות ירושלים, מר אהרן ביר הי"ו (ז"ל):

"ישועה גדולה עשה לנו הקב"ה על ידי שהחזיר לנו בניסים, באותה מלחמה, את מקום המקדש ואת 'הכותל המערבי'. ומן הביקורים הרבים ליד הכותל, כדאי להזכיר מקרה אחד, הבא ללמד על הכלל כולו - היו אלה נערים ממוסדות לא־דתיים, שבאו לבקר ליד הכותל המערבי, לפני גיוסם לצה"ל. והנה בא מדריך דתי ואמר להם: 'הכותל המערבי הוא עד חי, שראה את בית המקדש הראשון והשני, בתפארתם ובחורבנם, וחיכה לבניו אלפים שנה, וקיבלם חזרה עם שובם אליו. ואת השאר, נערים, עליכם להרגיש כאן מעצמכם'. כעבור כמה דקות של דומיה, ניגש אחד הנערים, מבני שמונה־עשרה, אל המדריך, ואמר לו: 'אתה יודע, בעוד שלושה שבועות אני מתגייס לצה"ל, עכשיו אני יודע למה... הכותל דיבר אלי!'".

ניתן לחוש את השראת השכינה במקום, ולאמת את דברי חז"ל הנאמנים (שמות רבה פרשה ב, ב): 'לעולם אין שכינה זזה מכותל המערבי, שנאמר: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ'.

ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי נאמר (זוהר שמות קטז, א): 'ושכינתא תתאה – כותל המערבי דיורא דיליה, על שם דאיהו תל שהכל פונים אליו'. 'והוא ראש אמנה לכל עלמא' (זוהר שמות ה, ב). מעלה מיוחדת בקודש היא התכנסות המוני עם ישראל יחדיו, ועל אחת כמה וכמה לדברים שבקדושה. אין ערוך לצבור גדול מישראל, המאוחד ברזא דאחד, וחיבה יתירה נודעת לכותל המערבי המשמש גורם מאחד – 'תל פיות, שהכל פונים אליו'.

מתוך 'ראש אמנה' זה מוצתת אש־האמונה בלב כל באי הכותל. עינינו הרואות, שהנקודה הפנימית – נקודת האמונה הישראלית מורשת אברהם אבינו, שנאמר בו (בראשית טו, ו): 'וְהֶאֱמִין בד'' (עי' תנחומא ישן, פרשת בשלח סימן יא) – מתלקחת מחדש אצל כל אדם מישראל בעמדו לפני הכותל, בעמדו לפני השכינה המציצה מבין חרכיו.

על יד הכותל – הנשמה הישראלית אומרת שירה, 'תשורי מראש אמנה'. קבלת שבת על יד הכותל המערבי – זו חוויה שאין למצוא כמותה בשום מקום אחר בעולם. יהודים ממרחקים אומרים, שבקורם־תפילתם על יד הכותל בליל שבת זו הנקודה הרוחנית המרכזית בבקורם בארץ ישראל. חוויה זו רבה השפעתה עליהם, והם נושאים אותה בלבם לקצוי תבל".

*ואיש מדעי־החברה... בעל־כרחו מודה וכותב: "במלחמת ששת הימים נוסף דגש לחשיבותה של הדת בחיי הציבור... בעליית הסנטימנט ההיסטורי־דתי לרגל כיבוש יהודה ושומרון, וביחוד העיר העתיקה של ירושלים, שבה שוכן הסמל הלאומי־דתי הראשי של עם ישראל – הכותל המערבי";

עיני כל ישראל נשואות אל העיר הזאת – עיר עוז לנו. היא תל־תלפיות, היא בית חיינו ומבשרת גאולתנו... ירושלים חיה וקיימת בלב כל יהודי, ולב כל יהודי חי וקיים בירושלים. האם עשינו כבר במידה מספקת בכדי להחזיר את ירושלים אלינו, לפדות אותה משביה?... מי קבע את התחומין בעיר? מי הגביל את הרובע היהודי? "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"?

כשם שלא השלמנו עם הקיטוע והגימוד של הכותל המערבי, ומן המיצר יצאנו למרחב^[2], כך לא יתכן להשלים עם הצמצום של נחלתנו ואחוזתנו בעיר הקודש והמקדש.

הדור אשר ראה את ארובות־אושוויץ... הדור אשר יצא מאושוויץ ומטרבלינקה וחזר לירושלים ולחברון, אשר עלה מתאי־הגזים והגיע לכותל המערבי; הדור אשר ראה במו עיניו את פלא העם היהודי – לא ינתק את שרשרת הדורות;

לא כתיירים חמושי מצלמות נעלה ונראה, כי אז חס־וחלילה לא עליה תהא זאת אלא ירידה. ולא רק ירידה אלא גם הורדה – הורדת מְקום קדוּשה לדרגת אתר היסטורי גרידא, הורדת מקור חוויה עמוקה למימצא ארכיאולוגי רדוד־שטוח.

עלינו לשמור על המקומות שזכינו להם, שישארו במרומיהם. 'לרומם את בית אלוקינו' – במחשבה ובחוויה. שתהיה יראת המקומות הקדושים בלבנו ומוראם על פנינו. קדושים יהיו לנו ולבנינו, קדושים ומְּקָדשים.

ובפגישה הראשונה ליד הכותל־המערבי המשוחרר, עם יקיר־ירושלים הרב הצדיק ר' אריה לוין ז"ל, אמר לי: "עלינו להתפלל ולבקש, שלא יהא לבנו גס בשריד קדשנו^[3]. ושאותה חוויה שהיתה בלבנו אז, כשהיינו מגיעים אל הכותל בימים ההם מתוך הרגשת חרדה, תמשיך להתקיים גם עתה, כשאנו באים אליו בשמחה";

עַם גּוֹלֶה, אֲסִיר־תִּקְוָה, לְצִיּוֹן דָּרַשׁ. וּבְעֵת טֻלְטַל, תָּמִיד קָבַע - זֵכֶר לַמִקְדָּשׁ...

עַתָּה בָּאנוּ שׁוּב אֵלַיִךְ, חֻבַּרְנוּ לָךְ יַחְדָּו. בְּעֹז הֶעְפַּלְנוּ מִגְדָּלַיִךְ - בְּסַעֲרַת הַקְּרָב.

דַּם נְעוּרִים צָלוּל מִיָּיִן, זָרַם בִּפְרוֹץ כָּל קִיר. יְתוֹם וּשְׁכוֹל וְדִמְעוֹת עַיִן - לְמַעֲנֵךְ הָעִיר.

צוֹנְחֵי צַהַ"ל - טוּבֵי בָּנַיִךְ, הֶאְדִּירוּ שֵׁם בַּגִּבּוֹרִים. הָפְכוּ יְשׁוּעָה חוֹמוֹתַיִךְ - תְּהִלָּה בַּשְּׁעָרִים.

מֵאַחַר כָּתְלֵנוּ יוֹשֵׁב־תְּהִלּוֹת - מֵעוֹלָם מִשָׁם לֹא זָז - שׁוּב מַאֲזִין קוֹשֵׁב תְּפִלּוֹת כְּבַמִּקְדָּשׁ מֵאָז.

וְלֵב־הַכֹּתֶל לַעֲגוּמִים, לְכֹל אוֹבֵד, נִדָּח, שֶׁפַע עֹז וְנִחוּמִים כְּמַעְיָן יְפַךְ...

עוֹד יָקוּם לְתַלְפִּיּוֹת, בֵּית־תְּפִלָּה לְכָל עַמִּים, כִּבְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, מִקְדָּשׁ־כְּמוֹ־רָמִים.

וְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָחִיתָ - עַם הַסְּגֻלָּה, יַעֲלֶה יָבוֹא עַם־זוּ־קָנִיתָ לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה.

תְּבִיאֵם וְתִטָּעֵם בְּנַחֲלַת הָהָר, עוֹד תְּנַשְׂאֵם וְתַשְׁמִיעֵם - בִּתְקֹעַ קוֹל שׁוֹפָר.

יָבוֹא גוֹאֵל לְשָׁבֵי־פֶשַׁע, בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.

קוּמִי אוֹרִי בִּפְדוּת וָיֶשַׁע, צִיּוֹן - הַלְלִי-יָהּ!