רבי שבתי בורנשטיין* בן רבי מנחם מענדל מסוכוטשוב הי"ד

כ"ד בכסלו תרנ"ב – ג' בטבת תשל"ב

מאמריו שפורסמו בשנת תר"ץ: "הכותל המערבי", ירחון 'קול תורה' שנה א, תר"ץ, חוברת ו-ח עמ' סז; שם, חוברת ב-ג עמ' מ

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) - מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם" (תורת כהנים, קדושים, פרשה ג פרק ז אות ח).

אף אנו נאמר: כיוון שאתה מקישו, הקישו לכל דבר. קדושת שבת העליונה היא מתבטאת בדיבוק הרוחני של כנסת ישראל לאביה שבשמים. "עונג שבת" זהו התאחדות והתחבקות האומה הישראלית בשורש נשמתה, המשתוקקת להאיר פניה מזיו נועם העליון, אור אין־סוף, הממלא כל העולמים בטל תחיה שופעת בלי הפסק. "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" (ישעיה נח, יד) - על ה' ממש. דבקות הנעשה בעושה, היציר ביוצרו, הנברא בבוראו, הנאצל במאצילו, עטרת תפארת במכתירה... עונג שאין למעלה ממנו.

מדרגה זו של הדבקות, זוהי בחינת "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ!" (שמות כ, ח). על ידי שזוכרים את יום השבת, נקלט הוא במחשבת האדם; על ידי הקליטה ההיא, נעשה האדם דבוק אל השבת; ובאמצעות השבת האדם מתדבק לחי העולמים.

אבל לא כל אדם זוכה להתדבק דבוק אמִתי להשבת. העולם החיצוני, על כל טרדותיו והרפתקאותיו, מפריע להאדם מלהתעלות ולשוב לשורשו. האדם הפשוט רחוק מדבקות לשבת, כרחוק מזרח ממערב, אדם כזה מקיים מצות שבת רק בבחינת "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ!" (דברים ה, יב); במה שנשמר לכל הפחות מלחללו על ידי מלאכות האסורות בו.

אולם, מכל מקום, גם להאדם הפשוט, שמקיים רק מצות שמירת שבת – נמצא תקנה מן התורה; כמו ששמעתי מכ"ק מורי זקני אדמו"ר רשכבה"ג מסוכטשוב זצללה"ה [בעל 'אבני נזר' ו'אגלי טל'], שהגיד שאם האדם שומר לכל הפחות את השבת כהלכתו, ומתמרמר בעומק לבו על התרחקותו מזכירת שבת – הנה בעצם התמרמרותו כבר מונח היסוד של זכירת שבת; שאם לא הייתה לו כל שייכות להשבת, הרי גם הרגש של התמרמרות היה חסר לו; ומה שמתמרמר על התרחקותו - משורשו הוא בא; וזה בעצמו גורם שוב, שיקבל דבקות להשבת, וזה שאמרו חז"ל (ברכות כ, ב): "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה". עד־כאן דברי־קדשו.

ואף אנן בעניותין נאמר: כמו שבשבת ישנן בחינות הזכירה והשמירה, כן במקדש ישנן שתי הבחינות האלה.

המקדש מאחד את האומה הישראלית עם קוֹנָהּ, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (פרשת תרומה), "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא נד, א), ובבוא ישראל להראות את פני האדון ה' צבאו־ת הרי היו משליכים מאחורי גום כל העניינים החיצוניים המטרידים את מחשבת האדם; ובשלהבת אש קודש השתוקקו להתדבק דִבוק אמִתי עם מקדש ה', שבאמצעותו התדבקו לה' צבאות יושב הכרובים בבית קֹדש־הקֹדשים... מצות הראיה – "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (פרשת משפטים) – זוהי בחינת הדבקות אל המקדש, כמו שהזכירה היא הדבקות אל השבת.

אבל, ישנם תנאים כאלה, שהדבקות אל המקדש היא אסורה בהחלט; וזה - בהיות האדם לא טהור, כי אז, אדרבא המצוה שיתרחק מן המקדש, מצות השילוח - "...אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם!" (פרשת נשא) - מצוה זו, המונעת בעד האדם שכבר השליך מאחורי גוו את העולם החיצוני, ושואף כבר להיכנס לחזות בנועם ה', אולם המצוה ההיא מונעת ממנו למלא את שאיפתו – זוהי בחינת ההתרחקות מן המקדש, כמו שהשמירה, למי שטרם הגיע למדרגת הזכירה, היא התרחקות עדיין מן השבת העליון, אף שכבר הספיק להתרחק מימות החול.

וממוצא הדברים: כמו שבשבת – "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה", כן במקדש – כל שישנו בשילוח ישנו בראיה...

כנסת ישראל, אשר זרים הרחיקוה מעל דודה באכזריות חֵמה, שואפת להתדבק אליו באמצעות המקדש; היא משליכה מנגד כל מחמדי תבל, ובאה לחסות בצל כנפי השכינה במקום מקדשה; "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (עדויות פרק ח משנה ו); היא באה בכל לִבה ובכל נפשה לקיים מצות הראיה.

אך דא עקא: מצות השילוח מעכבת בעדה; טמאי מתים הם בניה, ואפר פרה ומי חטאת אין לה; והיא במר נפשה מתמרמרת על התרחקותה ממקדשה, אבל – כל שישנו בשילוח ישנו בראיה. בעצם התרחקותה ממקדשה – התרחקות הנובעת מתוך הערצה והקדשה, מתוך השאיפה לבלי לבא למקום הכי נעלה בטומאת הגוף – בעצם ההתרחקות ההיא כבר מונח היסוד של הראיה, ההתקרבות אל מקדשה, כי בניגוד לאחרים, היא שומרת על כבוד המקדש לבלי להִכנס אליו בטומאה; ועל ידי שמירה זו היא מקבלת דבקות אמִתית אליו; ובאמצעותה היא מתדבקת לה' צבאות יושב הכרובים...

מנקודת מבט זו מביטים אנו על הכותל המערבי, הכותל האחד המבדיל בין הקֹדש ובין החול, המכריז קבל כל באי עולם: "עד פה – תבואו, וממני ולפנים – קדוש לה'; כל ערל וטמא לא יבֹא בו!".

לא כל באי עולם מבינים את ערך המקדש, לא כולם שומעים את הכרוז, לא כולם מקיימים אותו. רק האומה הישראלית, היא מבינה את ערך המקדש, היא שומעת את הכרוז, וגם מקיימת אותו; היא, בהעריצה ובהקדישה את קדוש ישראל, בפארה את מקום מקדשו – נמנעת מלדרוך במקום הקדוש ההוא, עדי ישקיף ה' ממרומים, ויזרוק עליה מים טהורים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ.

בעֹמדנו בתפילה על יד הכותל המערבי, מכוונים אנו את לבנו למקום קֹדש־הקֹדשים. המחשבה, בהיותה רוחנית, לא מקבלת טומאה, שמקורה מכוחות החומר, המחשבה חודרת דרך כל המסכים. "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (פסחים פה, ב). הקדושה הפנימית של מקום המקדש משתוקקת להתדבק עם כנסת ישראל; ובהיות כנסת ישראל שומרת על קדושה זו בעֹמדה על ידי הכותל המערבי, בהתרחקות בחומר והתקרבות במחשבה – הרי האורות האלה מתכללים ומתאחדים ביחוד נפלא, מעין אורו של משיח - 'עני רוכב על החמור' (ע"פ זכריה ט, ט), צורה המתגברת על החומר - שיבֹא ויגאלנו במהרה בימינו.

ובשעה הרת עולם זו, בשעה שיושבים ודנים על זכות כנסת ישראל ביחס להכותל המערבי^[1], פונים אנו לכל באי עולם: "התבינו אתם את ערך קדושת מקום המקדש בעיני כנסת ישראל עד שמונעת רגליה ממנו? איזה האומה בעולם, מבלעדי ישראל, שתמנע את רגליה, מרצונה, ממקום המקדש? ואם כן – הלא, הכותל המערבי, בתור מחיצה בין הקודש ובין החול, אין לו הערך האמִתי בעיניכם, אותו הערך שישנו לכנסת ישראל, ולמה רגשו גוים לבֹא במשפט עם ה'?;

"'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' (שיר־השירים ב, ט) - זה כותל המערבי שאינו חרב לעולם" – כך אמרו חז"ל (עיין במדבר רבה יא, ב; ועוד). וראה זה פלא: את הכל החריבו הגוים, את הכל שרפו והכחידו, ההיכל והמקדש, ירושלים והארץ, חוץ מן הכותל המערבי. מהו זה כוחו של הכותל הזה?

חז"ל בעצמם כבר הציגו שאלה זו, גם נתנו עליה התשובה הנכונה: "למה? שהשכינה במערב!". כן, טיטוס הרשע עם כל חיילותיו סוף סוף רק כח אנוש למו, כח קרוץ מחומר, והחומר מקומו רק בגבול ממלכת ההסתר של מלכות שמים; בהתראו, אבל, פנים אל פנים עם התגלותה של מלכות שמים - אז בהכרח ינחל מפלה, כי איך יריב יציר את יוצרו?!

השכינה במערב. וכי רק במערב השכינה, הלא כל הארץ מלאה את כבוד ה'? הרמב"ם בספר המורה (ג, מח) מבאר זה על־פי הידוע כי תנועת השמש היא מן המזרח למערב, גם ידוע כי תנועת השמש פועלת על גידול הצומח והחי שבכדור הארץ. העין הגשמית הרואה את כל זה עלולה היא לשכח כי יד ה' היא אשר עשתה גם את כדור הארץ ואשר עליו, גם את השמש מלכת השמים; העין הרוחנית, אבל, בראותה את תנועת השמש בשקיעתה למערב, מתבוננת בזה כי ישנה היד הנעלמה, יד ה' המרסנת את השמש ופוקדת עליה: "פה תופיעי ופה תשקעי!"... השכינה במערב - זאת אומרת: התגלות יד ה' היא במערב!

טיטוס הרשע, בהכנסו בעזותו לקדש הקדשים, חשב כי ח"ו לֵית דִּין ולֵית דַּיָּן והעולם כטבעו הוא נוהג. והראיה: אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע! (איוב ט, כד) - כשהגיעו, אבל, הדברים אל הכותל המערבי, מקום ההתגלות "כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (תהלים כב, כט) - אז, אז פס כחו של טיטוס וחיילותיו^[2]!

כל נסיונות הגוים להחריב את הכותל המערבי, או להרחיק את שארית ישראל מן שארית מקדשו, הכותל המערבי - הנם בעצם אך ורק נסיונות של התקוממות נגד צור ישראל וגואלו, נגד עין השגחתו התמידית ובלתי פוסקת גם בזמנים היותר קודרים וחשכים.

"נר המערבי - עדות היא לישראל שהשכינה שורה בישראל" (ע"פ שבת כב, ב) - בזמן קיום המקדש, "למה? שלא כבה לעולם!". והכותל המערבי - עדות הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל גם בזמן הגלות!

הכותל המערבי עדות הוא לישראל כי אמנם ה' לא עזב את הארץ, עין השגחתו חודרת גם אל התחתונים, וסוף סוף ישוב האדון אל ביתו, המקדש יבנה, ירושלים תושב, ערי יהודה תבנינה, מלכות שמים תתגלה גם בעולם התחתון בכל יפעת תפארתה, וכל הגוים יבואו להשתחוות לה' אלהי ישראל בהר הקודש בירושלים - "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים!!!" (ישעיה נו, ז).

_________________________________________________________

* הרב שבתי בורנשטיין - גאון תורני בנגלה ובנסתר, דרשן וסופר מוכשר. בשחר ילדותו ינק מהאדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר', שהיה חמיו ואחיו של סבו, והתכתב עמו בשו"ת. אמו יוטא פייגא בת הרב יצחק חיים רפפורט מקרקוב, רבה של אוסטרובה, מגזע הש"ך. בצעירותו למד אצל תלמידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל האלשטוק מאוסטרובצה, ומפי הרב יואב יהושע וינגרטן, מחבר ספר "חלקת יואב", והרב יעקב אורנר, מחבר ספר "טהרת אזוב". היה ראש סניף 'אגודת ישראל' ברדומסק ולאחר מכן פעיל באגודות 'חובבי ציון' שונות. עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ה ובמהרה קבע את ביתו בירושלים ונעשה לתלמיד קרוב למרן הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק. בירושלים כהן כראש ישיבת 'שפת אמת' שהוקמה באותן שנים, והתמסר לפרויקט חדשני של 'תלמוד מפוסק', ואף הקים את חברת "טעם ודעת" כדי לממן את העבודה, שזכתה להסכמות מכל חוגי הרבנים בארץ ובגולה, אך לבסוף הופסקה מחוסר תקציב. ביתו בירושלים העתיקה שימש כסליק ומרכז לפעילי "ההגנה", ואף נהג להעביר בעצמו נשק תחת בגדיו. לאחר הקמת המדינה היהודית כתב קונטרס "יום טוב העצמאות" לבאר את מהות היום מבחינה הלכתית. בשנותיה הראשונות של המדינה כיהן כראש ישיבת "הר ציון" וכרב בית הכנסת "המזרחי" בירושלים. בחודש אייר תר"ץ, לאחר פרסום מאמריו על הכותל המערבי המובאים להלן, כתב עליו הראי"ה קוק: "אחד מיחידי הסגולה שבתופשי התורה הרבנים הצעירים, אדם גדול בתורה וביושר המדות והרגשות העדינות, נצר מגזע היחש והמעלה של גאוני וקדישי ישראל, הרב הגדול מו"ה שבתי בורנשטיין נ"י... סידר כבר מסות אשר היו לפני, ומצאתים ישרים ומדוייקים מאד" (אוצרות הראיה ב, עמ' 1069).

[1] בחודשים סיון-תמוז תר"ץ התקיימו דיוני ועדת החקירה על 'מאורעות הכותל' מטעם חבר הלאומים, בהם עמדה על הפרק שאלת בעלות היהודים על הכותל וזכויותיהם לתפילה על ידו. להרחבה ראו: 'כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל', הוצאת חוסן ישועות - ירושלים תשס"ט, עמ' 166-171.

[2] כוונתו לנזכר במדרש איכה רבה אודות הדוכס פנגר שלא הצליח לבצע משימתו ולהחריב את הכותל המערבי, ולאחר מעשה תירץ זאת בטענה שכאילו לטובת טיטוס עשה כך כדי שמתוך השריד הגדול שנותר יראו בדורות הבאים איזה מבנה אדיר היה שם (ע"פ איכה רבה, וילנא, פרשה א אות לא, ואיכה רבתי, לבוב תרל"ה, פרק א אות לב; ויעויין באיכה רבתי, בובר, פרשה א, מהדורת וילנא תרנ"ט, דף לד, ב - לה, א).