תשנ"ד (1994) - הרבי מליובאוויטש...הרבי מליובאוויטש - אדמו"ר האחרון של חב"דתשנ"ד (1994) - הרבי מליובאוויטש - אדמו"ר האחרון של חב"דקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (1)
נספח | הרבי מליובאוויטש והנהגות חב"ד אוד...
רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאַוויטש, אדמו"ר חסידות חב"ד
י"א בניסן תרס"ב - ג' בתמוז תשנ"ד
המקורות: אגרות קודש, כרך כח אגרת י'תרצו (מתורגם ממכתב ברוסית למר אליהו ארנבורג, ג' באדר א תשל"ג); שם, כרך כו אגרת ט'תשמא (לסופר אצ"ג); לקוטי שיחות חלק ז עמ' 353 והלאה - 'שיחת פרידה' לשלוחים לאוסטרליה, י"א באייר תשל"א (נוסח נוסף: שם, חלק יב עמ' 241 - מתורגם ב'תרגום חופשי' מאידיש ע"י פ.א. בלוי); מכתב בכת"י לרב גץ, תמוז תשל"ו; 'ניצוצי אור' מארכיוני הרב ניסן מינדל ע"ה, עמ' 81 - מכתב לרב גץ מטבת תשל"ז; שערי הלכה ומנהג – ד, סימן לג, עמ' רמא (מכתב אל הרב גץ בערך מכסלו תשל"ח); 'מורה לדור נבוך' א – מכתבים מתורגמים, ספרית 'כפר חב"ד' תשס"ד, סימן נז, עמ' 135 – מכתב לאמנית מניו־ג'רזי (מועתק מתוך המכתב בעיבוד קל)
הכותל המערבי מזכיר את העבר ומשפיע על ההווה והעתיד
הכותל המערבי. כותל זה, כפי שמתבטא[1], צריך לא רק להזכיר את העבר, אלא גם להשפיע על ההוה והעתיד, שהם יתאימו לאותו עבר שעליו מזכיר הכותל;
דוקא כשהתנהל ויכוח על ערך הכותל המערבי המקודש ליהודים, אם הוא 'מקום קדוש' או רק 'אתר היסטורי', התרחשה הצתה במסגד בהר הבית וגרמה לכל ישראל לחזור לאמונתם שהכותל המערבי הוא מקום קדוש ליהודים
כשהתחיל הרעש בנוגע למקום המקודש ליהודים, להבדיל [מהמוסלמים], הוא כותל המערבי שריד בית תפארתנו ומקדשנו, לרגלי השקלא־וטריא בזה אם זהו מקום קדוש או... אתר הִסתורי, ועד כדי כך שמנעו בעד יהודים להתפלל בחלק ממנו וכו'[2], ודעת הטועים להחליט עליו כאתר היסתורי התחילה מתפשטת וגוברת, בא אינו־יהודי והצית אש[3] במקום הנ"ל [במסגד אל־אקצא הצמוד לכותל מצדו השני] המקודש אצל האינם־יהודים, וראה זה פלא – תיכף ומיד הוחלט שאין זה אתר היסתורי, וביתר שׂאת אלה שהרעישו לקפח קדושת הכותל המערבי – קפצו בראש להגן על הנ"ל, לגנות מעשה ההצתה ולהכריז שבודאי ובפשטות – ליהודים אי אפשר שיהיה להם חלק בחילול קדשים שכזה וכו' וכו'.
והרי במאורע האמור, ובלשון הכתוב(שיר השירים ה, ב): "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", דופק [הקב"ה] על הלב של כל אחד ואחת מישראל...;
ענין התפילה הוא דרך מקום המקדש, לכן כדאי להתפלל בציבור בכותל המערבי, ולאחר מכן לעשות כמנהג המקום להניח "פתק" עם שמות הזקוקים להצלחה בשליחות
הרי ענינה של התפילה שהיא דרך ובאמצעות הכותל המערבי, כפי שמובא בשלחן ערוך (עי' חלק אורח־חיים סימן ג), לכן תבקרו כולכם בכותל המערבי, וכפי שנוהגים שם - להניח לשם "צטעלאך", פתקאות. [בפתקאות שאתם תכניסו[4] שם] עליהם תרשמו את שמותיכם וגם את שמותיהם של השלוּחים [הקודמים] שהיו לאחרונה... ובמיוחד, להצלחה בשליחות שלכם, ובשליחות שלהם.
(נוסח נוסף: ענין התפילה הוא דרך ובאמצעות ארץ הקודש ובית המקדש, כפי שמובא בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג), לכן על כולכם לבקר בכותל המערבי, להתפלל שם תפילה בציבור, ולאחר מכן - כפי שנוהגים שם, להניח "צטעלאך");[5]
הקב"ה בעזרו של רב הכותל בתפקידו האחראי, מכח השכינה שלעולם לא זזה מכותל מערבי
נצטערתי רבות על השמועה שהגעתני שגורמים לכבוד תורתו עגמת נפש וכו'... וימלא כבוד תורתו תפקידו האחראי, מתוך מנוחת הנפש והגוף בהצלחה, והמקום בעזרו, וכמאמר חז"ל (שמות רבה ב, ב): "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי", וידוע ההמשך שם: "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", כוונת אלה המסייעים לכבוד תורתו, וכוונת אלה כו'[6];
שִמחה על שמירת הקודש, ובפרט על הכותל המערבי שריד המקדש, שהודיעונו חז"ל שמעולם לא זזה שכינה משם, ואפילו בספק חשש נגיעה בקודש ומקדש
מתוך שמחה וטוב לבב יוסיף בפעולותיו בקודש, שמירה על הקודש, ובפרט כותל המערבי שהודיעונו חכמינו ז"ל (שמות רבה ב, ב, ועוד): מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש. ותשואות־חן במיוחד על שימת לבו לשלוח לי התמונות מהאזהרות וכו' (שלטים המזהירים שלא להכנס להר הבית), נוסף על הבשורה הטובה ומשמחת שנפסקו כל העבודות והחפירות שיש בהן חשש, ואפילו ספק חשש, נגיעה בקודש ומקדש.
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו יבוא ויגאלנו;
לא תוסיפו ולא תגרעו באבני הכותל המערבי ולא תסדקו בקדושתו ובאחדות ישראל
[לגבי טיפול משמר באבני הכותל המערבי]... זהה אני לגמרי עם עמדת כבוד־תורתו [רב הכותל הרב גץ] במכתבו הראשון על־דבר־זה (מר"ח מרחשון תשל"ח), ובלשונו: "לדחות רעיון זה מכל וכל"[7]...
[ולגבי ההצעה] לערוך דיון [כדי לאפשר זאת] ב'תנאים' מסוימים כו', אתכבד להעיר:
א)בתקופתנו – כשפותחים "סדק קטן" בכותל התומ"צ (אפילו בכוונה הכי טובה), מוסרים ההחלטה גם לגורמים הנקראים 'חילוניים' וכו' – קשה במאוד לסתמו (ובמילא – [הסדק] הולך ומתגדל כו'). ואפילו כשטוענים שלא נתקיימו התנאים – המענה מן המוכן: (א) – יושיבו ועדות שיחקרו הַכֵּן הוא ומבלי חיפזון, ויקבלו עדויות וכו'. (ב) ועיקר – ההיתר דהסדק מתקבל בפשטות ולצמיתות, מה־שאין־כן התנאים דהמחמירים "יש לשאול דעת המקילים וכו'".
ב)דיון הנ"ל עלול לעורר דרישות לדון בהצעות בנוגע להכותל מכל המינים "ואחריתה מי ישורנה".
ג)עצם דיון הנ"ל – קרוב לודאי שיעורר מחלוקת חריפה חדשה בתוככי בני־ישראל ויחריף את הישנות וכו'.
ד)מקום לומר שמחוגים שונים מאומות עובדי־ע"ז – ירעישו דגם זה הוכחה שהשלטון דבני־ישראל באה"ק עתה – מזלזל ח"ו בהקדוש אצלו, ועד כדי כך שאפילו בשריד בית־המקדש שולחים יד וכו'. וההיפך דקידוש־השם, ובמימדים דהעולם כולו – מובן. (נוסף על הטפל – הנזק הפוליטי).
-להטענה שצריך לשמור על קיום הכותל המערבי וכו' – הרי כבר ענה על־זה כת"ר במכתב דר"ח מרחשון.
וידוע פירוש גדולי ישראל בסדר הציווי (דברים ד, ב) "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" – דההצעה דתגרעו מַתחילה וקדם לה ההצעה דתוסיפו...;
[על הרעיון ה'אומנותי'] להציב אבן קטנה ומגולפת בתוך הכותל המערבי... הציווי האוסר להוסיף או לגרוע מהמילים ומהציווים של התורה חוזר פעמיים (דברים ד, ב). חשוב הוא גם הסדר, היינו (1) לא להוסיף, ו(2) לא לגרוע. שכן, בהשקפה ראשונה, העבירה הייתה נראית רצינית הרבה יותר אילו היא כרוכה בהפחתה מאשר בהוספה, ומבחינה הגיונית הסדר באזהרה האמורה היה צריך להיות הפוך. עקב כך, המפרשים שלנו מסבירים זאת כדלהלן: יש פחות סבירות שמישהו שיודע ומעריך את הקדושה יגרע ממשהו קדוש. מצד שני, בגלל רגש חזק למען הקדושה, אדם עשוי לרצות מאוד להוסיף לה משהו.
נשאלת השאלה, מה רע בכך? אותם מפרשים מסבירים שכל דבר שמקורו אלוקי [הוא] מדויק מאוד ואסור לנגוע בו, לא רק באופן שיפחית ממנו, אלא גם באופן שיוסיף לו, מכיוון שזה יוציא אותו מן המימד האלוקי המיוחד. (בהמחשה פשוטה – זה יהיה כמו "לצפות בזהב את השושנה", במאמץ לעשות שהיא תיראה יפה עוד יותר מכפי שברא אותה הקב"ה). ומכיוון שאדם עשוי להיות מוּנַע בידי תשוקתו הטבעית "להוסיף", הציווי האוסר לעשות זאת מופיע בראשונה.
מתוך האמור, עֶמְדָתִי [ביחס לרעיון הנ"ל] תהיה ברורה. לכותל יש קדושה משלו, אשר נשתמרה במשך אלפי שנים, ועשתה אותו למקום קדוש ביותר עבור היהודים להתפלל בו. לפיכך, הדבר ניתן היטב להבנה שאסור להפחית ממנה בשום אופן. עם זאת, באופן דומה ומתוך אותה תחושה של יראת שמים והערכה כלפי הקודש, אסור להוסיף לזה שום דבר.
אַמָּן, שהוא בדרך כלל בעל רגש מיוחד, יבין בקלות את האמור למעלה.
[1] נראה שהנמען, במכתבו אל הרבי, כתב כי כשהוא מתפלל ליד הכותל 'כותל זה' מזכיר לו את העבר הגדול של עם ישראל. בהקשר לכך מעורר אותו הרבי להבין כי לזכרון הזה ישנה משמעות להתנהגות היהודי והאומה גם בהווה ובעתיד.
[2] הכוונה לויכוח שהגיע לשיאו בקיץ תשכ"ט ביחס למעמדו של ה"כותל הדרומי". בפתקא שמסר האדמו"ר מליובאַוויטש לאחד העסקנים בנוגע לשמירה על קדושת החלק הדרומי של הכותל, כתב: "כדאי שיעשה טומעל [=רעש ופרסום] גדול על דבר הקא סלקא דעתך למסור חלק (הדרומי?) דכותל המערבי - למשרד העיר [=לטיפול העירייה], ולא כהשאר [של חלקי הכותל המערבי] - שהוא ברשות משרד הדת" (ע"פ תצלום הפתקא בכתי"ק – מופיע בנספח המצורף).
[3] בז' באלול תשכ"ט תאר רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ, כי בעקבות נסיון הצתה במסגד 'אל־אקצה' שבדרום הר הבית פינו כוחות הבטחון בבוקר את רחבת הכותל ממתפללים, ולא הותרה כניסה לשטח עד להודעה חדשה. ראש הממשלה, שרים ובכירים בצה"ל בקרו באזור בשעות הצהרים, ובנתיים שולהבו יצרי פורעים ערבים כיד הדמיון הטובה עליהם, ותחנות השידור הערביות הוסיפו שמן למדורה ('יומן הכותל המערבי' של הרב גץ, בכתב יד). השתלשלות האירועים היתה כך: בסביבות 7:00 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה, בהסכמת שומר הוואקף, הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפלה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 כבאיות ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש גרמה לנזקים כבדים, וכובתה סופית רק לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית הוא יהודי שנכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. [ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה"; ומסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969].
[4] בחוברת 'התקשרות' גליון רנט, מביא הרב לאופר תעוד שיחה שערך הרבי מליובאוויטש עם האדמו"ר רבי יעקב אלתר מגור, בכ"ד באייר תשל"ז: "כ"ק הרבי: איך המנהג בנוגע להכניס פתקים בסדקים של הכותל המערבי, דלכאורה כשמכניסים פתק בסדקי הכותל הווי 'ביאה במקצת', ושמה ביאה? הר"י אלתר: ישנם כאלו שמכניסים וישנם כאלו שנזהרים בזה. כ"ק הרבי: האם היתה בזה הוראה [=מאדמורי גור]? הר"י אלתר: לא. אבל נזהרים ללכת למקווה לפני זה. כי השאלה היא האם הכותל הוא חומת הר הבית או חומת העזרה, ואם נאמר שהוא חומת הר הבית (כמו שבהכרח סובר כל מי שמתקרב עד אליו), אם כן - כיון שהיה במקווה הרי הוא 'טבול יום'... כ"ק הרבי: מסתמא זהו ההיתר של אלו שמכניסים פתקים בסדקי הכותל, כיון שסוברים שהכותל הוא חומת הר הבית.". וב'התקשרות' גליון רנא כתב ר' לימא וילהלם: "כשהרה"ח ר' מאיר חרלוב ז"ל (מבני ברק) היה ביחידות (אצל הרבי), סיפר לכ"ק אדמו"ר על מנהגו שכשהוא הולך לכותל, מניח פתק ומבקש ברכה בשביל כ"ק אדמו"ר. לפני סוף היחידות שאל אם להמשיך במנהגו זה, וענה כ"ק אדמו"ר: 'יע, אבער מיט א שטעקן' [= כן, אבל באמצעות מקל]".
[5] יש להוסיף בענין יחסו של הרבי מליובאַוויטש לכותל המערבי, שכמה פעמים היה שולח 'שלוחים' להתפלל ליד הכותל (ראו למשל לקוטי שיחות חלק כא עמ' 318), וכן הורה לעשות הקפות לידו (שם חלק לה עמ' 242), לקיים שם כינוסים לתורה תפילה וצדקה (שם חלק יג עמ' 284; חלק יד עמ' 337; חלק כד עמ' 268 ועמ' 311), ולסיים לידו את ספרי התורה הכלליים לילדי ישראל (התוועדויות תשמ"ב ח"ב עמ' 525. תשמ"ו ח"ד עמ' 278). כמו כן נודע דוכן "מבצע תפילין" הנמצא בכניסה לכותל שהופעל בעידודו וחיזוקו והמרצתו של הרבי (ראה ב'התקשרות' מדור "ניצוצי רבי" גליונות קצ, רנט).
[6] לשון המדרש רבה: "אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר השירים ב, ט): 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ', וכתיב (תהלים יא, ד): 'עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם', אמר רבי ינאי אף על פי ששכינתו בשמים עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם".
[7] על־פי המתועד ב'יומן הכותל' של הרב גץ, במשך כמה ימים בתחילת חודש חשון תשל"ח נמשך לחץ על משרד הדתות והנהלת הכותל מצד הקונסוליה בניו־יורק ומגורמים שונים להיענות להצעת מהנדס בארה"ב המעונין לצפות את אבני הכותל החשופות בחומר פלסטי מיוחד למניעת אֵרוֹזְיָה (=התבלות, התפוררות וסחיפת חלקיקים, כתוצאה מזרימת מים). הרב גץ שיגר מכתב למנכ"ל משרד הדתות ובו הביע את התנגדותו: "לענין ריסוס הכותל בחומר פלסטי בצורה עוקצנית במקצת, כאשר כל המגמה היא לזכות בפרסום עולמי (של המהנדס המבצע), הריסוס יקטול את הצמחיה, ימנע הכנסת פתקאות, ויהיה חוצץ בין היהודי לבין האבן".
מציג פריט: - מתוך 1
נספח | הרבי מליובאוויטש והנהגות חב"ד אודות הכותל המערבי
קרא עוד
י"א בניסן תרס"ב - ג' בתמוז תשנ"ד
המקורות: אגרות קודש, כרך כח אגרת י'תרצו (מתורגם ממכתב ברוסית למר אליהו ארנבורג, ג' באדר א תשל"ג); שם, כרך כו אגרת ט'תשמא (לסופר אצ"ג); לקוטי שיחות חלק ז עמ' 353 והלאה - 'שיחת פרידה' לשלוחים לאוסטרליה, י"א באייר תשל"א (נוסח נוסף: שם, חלק יב עמ' 241 - מתורגם ב'תרגום חופשי' מאידיש ע"י פ.א. בלוי); מכתב בכת"י לרב גץ, תמוז תשל"ו; 'ניצוצי אור' מארכיוני הרב ניסן מינדל ע"ה, עמ' 81 - מכתב לרב גץ מטבת תשל"ז; שערי הלכה ומנהג – ד, סימן לג, עמ' רמא (מכתב אל הרב גץ בערך מכסלו תשל"ח); 'מורה לדור נבוך' א – מכתבים מתורגמים, ספרית 'כפר חב"ד' תשס"ד, סימן נז, עמ' 135 – מכתב לאמנית מניו־ג'רזי (מועתק מתוך המכתב בעיבוד קל)
הכותל המערבי מזכיר את העבר ומשפיע על ההווה והעתיד
הכותל המערבי. כותל זה, כפי שמתבטא[1], צריך לא רק להזכיר את העבר, אלא גם להשפיע על ההוה והעתיד, שהם יתאימו לאותו עבר שעליו מזכיר הכותל;
דוקא כשהתנהל ויכוח על ערך הכותל המערבי המקודש ליהודים, אם הוא 'מקום קדוש' או רק 'אתר היסטורי', התרחשה הצתה במסגד בהר הבית וגרמה לכל ישראל לחזור לאמונתם שהכותל המערבי הוא מקום קדוש ליהודים
כשהתחיל הרעש בנוגע למקום המקודש ליהודים, להבדיל [מהמוסלמים], הוא כותל המערבי שריד בית תפארתנו ומקדשנו, לרגלי השקלא־וטריא בזה אם זהו מקום קדוש או... אתר הִסתורי, ועד כדי כך שמנעו בעד יהודים להתפלל בחלק ממנו וכו'[2], ודעת הטועים להחליט עליו כאתר היסתורי התחילה מתפשטת וגוברת, בא אינו־יהודי והצית אש[3] במקום הנ"ל [במסגד אל־אקצא הצמוד לכותל מצדו השני] המקודש אצל האינם־יהודים, וראה זה פלא – תיכף ומיד הוחלט שאין זה אתר היסתורי, וביתר שׂאת אלה שהרעישו לקפח קדושת הכותל המערבי – קפצו בראש להגן על הנ"ל, לגנות מעשה ההצתה ולהכריז שבודאי ובפשטות – ליהודים אי אפשר שיהיה להם חלק בחילול קדשים שכזה וכו' וכו'.
והרי במאורע האמור, ובלשון הכתוב(שיר השירים ה, ב): "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", דופק [הקב"ה] על הלב של כל אחד ואחת מישראל...;
ענין התפילה הוא דרך מקום המקדש, לכן כדאי להתפלל בציבור בכותל המערבי, ולאחר מכן לעשות כמנהג המקום להניח "פתק" עם שמות הזקוקים להצלחה בשליחות
הרי ענינה של התפילה שהיא דרך ובאמצעות הכותל המערבי, כפי שמובא בשלחן ערוך (עי' חלק אורח־חיים סימן ג), לכן תבקרו כולכם בכותל המערבי, וכפי שנוהגים שם - להניח לשם "צטעלאך", פתקאות. [בפתקאות שאתם תכניסו[4] שם] עליהם תרשמו את שמותיכם וגם את שמותיהם של השלוּחים [הקודמים] שהיו לאחרונה... ובמיוחד, להצלחה בשליחות שלכם, ובשליחות שלהם.
(נוסח נוסף: ענין התפילה הוא דרך ובאמצעות ארץ הקודש ובית המקדש, כפי שמובא בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג), לכן על כולכם לבקר בכותל המערבי, להתפלל שם תפילה בציבור, ולאחר מכן - כפי שנוהגים שם, להניח "צטעלאך");[5]
הקב"ה בעזרו של רב הכותל בתפקידו האחראי, מכח השכינה שלעולם לא זזה מכותל מערבי
נצטערתי רבות על השמועה שהגעתני שגורמים לכבוד תורתו עגמת נפש וכו'... וימלא כבוד תורתו תפקידו האחראי, מתוך מנוחת הנפש והגוף בהצלחה, והמקום בעזרו, וכמאמר חז"ל (שמות רבה ב, ב): "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי", וידוע ההמשך שם: "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", כוונת אלה המסייעים לכבוד תורתו, וכוונת אלה כו'[6];
שִמחה על שמירת הקודש, ובפרט על הכותל המערבי שריד המקדש, שהודיעונו חז"ל שמעולם לא זזה שכינה משם, ואפילו בספק חשש נגיעה בקודש ומקדש
מתוך שמחה וטוב לבב יוסיף בפעולותיו בקודש, שמירה על הקודש, ובפרט כותל המערבי שהודיעונו חכמינו ז"ל (שמות רבה ב, ב, ועוד): מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש. ותשואות־חן במיוחד על שימת לבו לשלוח לי התמונות מהאזהרות וכו' (שלטים המזהירים שלא להכנס להר הבית), נוסף על הבשורה הטובה ומשמחת שנפסקו כל העבודות והחפירות שיש בהן חשש, ואפילו ספק חשש, נגיעה בקודש ומקדש.
ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו יבוא ויגאלנו;
לא תוסיפו ולא תגרעו באבני הכותל המערבי ולא תסדקו בקדושתו ובאחדות ישראל
[לגבי טיפול משמר באבני הכותל המערבי]... זהה אני לגמרי עם עמדת כבוד־תורתו [רב הכותל הרב גץ] במכתבו הראשון על־דבר־זה (מר"ח מרחשון תשל"ח), ובלשונו: "לדחות רעיון זה מכל וכל"[7]...
[ולגבי ההצעה] לערוך דיון [כדי לאפשר זאת] ב'תנאים' מסוימים כו', אתכבד להעיר:
א) בתקופתנו – כשפותחים "סדק קטן" בכותל התומ"צ (אפילו בכוונה הכי טובה), מוסרים ההחלטה גם לגורמים הנקראים 'חילוניים' וכו' – קשה במאוד לסתמו (ובמילא – [הסדק] הולך ומתגדל כו'). ואפילו כשטוענים שלא נתקיימו התנאים – המענה מן המוכן: (א) – יושיבו ועדות שיחקרו הַכֵּן הוא ומבלי חיפזון, ויקבלו עדויות וכו'. (ב) ועיקר – ההיתר דהסדק מתקבל בפשטות ולצמיתות, מה־שאין־כן התנאים דהמחמירים "יש לשאול דעת המקילים וכו'".
ב) דיון הנ"ל עלול לעורר דרישות לדון בהצעות בנוגע להכותל מכל המינים "ואחריתה מי ישורנה".
ג) עצם דיון הנ"ל – קרוב לודאי שיעורר מחלוקת חריפה חדשה בתוככי בני־ישראל ויחריף את הישנות וכו'.
ד) מקום לומר שמחוגים שונים מאומות עובדי־ע"ז – ירעישו דגם זה הוכחה שהשלטון דבני־ישראל באה"ק עתה – מזלזל ח"ו בהקדוש אצלו, ועד כדי כך שאפילו בשריד בית־המקדש שולחים יד וכו'. וההיפך דקידוש־השם, ובמימדים דהעולם כולו – מובן. (נוסף על הטפל – הנזק הפוליטי).
-להטענה שצריך לשמור על קיום הכותל המערבי וכו' – הרי כבר ענה על־זה כת"ר במכתב דר"ח מרחשון.
וידוע פירוש גדולי ישראל בסדר הציווי (דברים ד, ב) "לֹא תֹסִפוּ... וְלֹא תִגְרְעוּ" – דההצעה דתגרעו מַתחילה וקדם לה ההצעה דתוסיפו...;
[על הרעיון ה'אומנותי'] להציב אבן קטנה ומגולפת בתוך הכותל המערבי... הציווי האוסר להוסיף או לגרוע מהמילים ומהציווים של התורה חוזר פעמיים (דברים ד, ב). חשוב הוא גם הסדר, היינו (1) לא להוסיף, ו(2) לא לגרוע. שכן, בהשקפה ראשונה, העבירה הייתה נראית רצינית הרבה יותר אילו היא כרוכה בהפחתה מאשר בהוספה, ומבחינה הגיונית הסדר באזהרה האמורה היה צריך להיות הפוך. עקב כך, המפרשים שלנו מסבירים זאת כדלהלן: יש פחות סבירות שמישהו שיודע ומעריך את הקדושה יגרע ממשהו קדוש. מצד שני, בגלל רגש חזק למען הקדושה, אדם עשוי לרצות מאוד להוסיף לה משהו.
נשאלת השאלה, מה רע בכך? אותם מפרשים מסבירים שכל דבר שמקורו אלוקי [הוא] מדויק מאוד ואסור לנגוע בו, לא רק באופן שיפחית ממנו, אלא גם באופן שיוסיף לו, מכיוון שזה יוציא אותו מן המימד האלוקי המיוחד. (בהמחשה פשוטה – זה יהיה כמו "לצפות בזהב את השושנה", במאמץ לעשות שהיא תיראה יפה עוד יותר מכפי שברא אותה הקב"ה). ומכיוון שאדם עשוי להיות מוּנַע בידי תשוקתו הטבעית "להוסיף", הציווי האוסר לעשות זאת מופיע בראשונה.
מתוך האמור, עֶמְדָתִי [ביחס לרעיון הנ"ל] תהיה ברורה. לכותל יש קדושה משלו, אשר נשתמרה במשך אלפי שנים, ועשתה אותו למקום קדוש ביותר עבור היהודים להתפלל בו. לפיכך, הדבר ניתן היטב להבנה שאסור להפחית ממנה בשום אופן. עם זאת, באופן דומה ומתוך אותה תחושה של יראת שמים והערכה כלפי הקודש, אסור להוסיף לזה שום דבר.
אַמָּן, שהוא בדרך כלל בעל רגש מיוחד, יבין בקלות את האמור למעלה.
______________________________________________________________
[1] נראה שהנמען, במכתבו אל הרבי, כתב כי כשהוא מתפלל ליד הכותל 'כותל זה' מזכיר לו את העבר הגדול של עם ישראל. בהקשר לכך מעורר אותו הרבי להבין כי לזכרון הזה ישנה משמעות להתנהגות היהודי והאומה גם בהווה ובעתיד.
[2] הכוונה לויכוח שהגיע לשיאו בקיץ תשכ"ט ביחס למעמדו של ה"כותל הדרומי". בפתקא שמסר האדמו"ר מליובאַוויטש לאחד העסקנים בנוגע לשמירה על קדושת החלק הדרומי של הכותל, כתב: "כדאי שיעשה טומעל [=רעש ופרסום] גדול על דבר הקא סלקא דעתך למסור חלק (הדרומי?) דכותל המערבי - למשרד העיר [=לטיפול העירייה], ולא כהשאר [של חלקי הכותל המערבי] - שהוא ברשות משרד הדת" (ע"פ תצלום הפתקא בכתי"ק – מופיע בנספח המצורף).
[3] בז' באלול תשכ"ט תאר רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ, כי בעקבות נסיון הצתה במסגד 'אל־אקצה' שבדרום הר הבית פינו כוחות הבטחון בבוקר את רחבת הכותל ממתפללים, ולא הותרה כניסה לשטח עד להודעה חדשה. ראש הממשלה, שרים ובכירים בצה"ל בקרו באזור בשעות הצהרים, ובנתיים שולהבו יצרי פורעים ערבים כיד הדמיון הטובה עליהם, ותחנות השידור הערביות הוסיפו שמן למדורה ('יומן הכותל המערבי' של הרב גץ, בכתב יד).
השתלשלות האירועים היתה כך: בסביבות 7:00 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה, בהסכמת שומר הוואקף, הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפלה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 כבאיות ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש גרמה לנזקים כבדים, וכובתה סופית רק לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית הוא יהודי שנכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. [ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה"; ומסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969].
[4] בחוברת 'התקשרות' גליון רנט, מביא הרב לאופר תעוד שיחה שערך הרבי מליובאוויטש עם האדמו"ר רבי יעקב אלתר מגור, בכ"ד באייר תשל"ז: "כ"ק הרבי: איך המנהג בנוגע להכניס פתקים בסדקים של הכותל המערבי, דלכאורה כשמכניסים פתק בסדקי הכותל הווי 'ביאה במקצת', ושמה ביאה? הר"י אלתר: ישנם כאלו שמכניסים וישנם כאלו שנזהרים בזה. כ"ק הרבי: האם היתה בזה הוראה [=מאדמורי גור]? הר"י אלתר: לא. אבל נזהרים ללכת למקווה לפני זה. כי השאלה היא האם הכותל הוא חומת הר הבית או חומת העזרה, ואם נאמר שהוא חומת הר הבית (כמו שבהכרח סובר כל מי שמתקרב עד אליו), אם כן - כיון שהיה במקווה הרי הוא 'טבול יום'... כ"ק הרבי: מסתמא זהו ההיתר של אלו שמכניסים פתקים בסדקי הכותל, כיון שסוברים שהכותל הוא חומת הר הבית.". וב'התקשרות' גליון רנא כתב ר' לימא וילהלם: "כשהרה"ח ר' מאיר חרלוב ז"ל (מבני ברק) היה ביחידות (אצל הרבי), סיפר לכ"ק אדמו"ר על מנהגו שכשהוא הולך לכותל, מניח פתק ומבקש ברכה בשביל כ"ק אדמו"ר. לפני סוף היחידות שאל אם להמשיך במנהגו זה, וענה כ"ק אדמו"ר: 'יע, אבער מיט א שטעקן' [= כן, אבל באמצעות מקל]".
[5] יש להוסיף בענין יחסו של הרבי מליובאַוויטש לכותל המערבי, שכמה פעמים היה שולח 'שלוחים' להתפלל ליד הכותל (ראו למשל לקוטי שיחות חלק כא עמ' 318), וכן הורה לעשות הקפות לידו (שם חלק לה עמ' 242), לקיים שם כינוסים לתורה תפילה וצדקה (שם חלק יג עמ' 284; חלק יד עמ' 337; חלק כד עמ' 268 ועמ' 311), ולסיים לידו את ספרי התורה הכלליים לילדי ישראל (התוועדויות תשמ"ב ח"ב עמ' 525. תשמ"ו ח"ד עמ' 278). כמו כן נודע דוכן "מבצע תפילין" הנמצא בכניסה לכותל שהופעל בעידודו וחיזוקו והמרצתו של הרבי (ראה ב'התקשרות' מדור "ניצוצי רבי" גליונות קצ, רנט).
[6] לשון המדרש רבה: "אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר השירים ב, ט): 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ', וכתיב (תהלים יא, ד): 'עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם', אמר רבי ינאי אף על פי ששכינתו בשמים עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם".
[7] על־פי המתועד ב'יומן הכותל' של הרב גץ, במשך כמה ימים בתחילת חודש חשון תשל"ח נמשך לחץ על משרד הדתות והנהלת הכותל מצד הקונסוליה בניו־יורק ומגורמים שונים להיענות להצעת מהנדס בארה"ב המעונין לצפות את אבני הכותל החשופות בחומר פלסטי מיוחד למניעת אֵרוֹזְיָה (=התבלות, התפוררות וסחיפת חלקיקים, כתוצאה מזרימת מים). הרב גץ שיגר מכתב למנכ"ל משרד הדתות ובו הביע את התנגדותו: "לענין ריסוס הכותל בחומר פלסטי בצורה עוקצנית במקצת, כאשר כל המגמה היא לזכות בפרסום עולמי (של המהנדס המבצע), הריסוס יקטול את הצמחיה, ימנע הכנסת פתקאות, ויהיה חוצץ בין היהודי לבין האבן".