הר הבית והכותל המערבי

לקט מכתבי ר' אברהם משה לוּנְץ
כ"ה בכסלו תרט"ו – ב' באייר תרע"ח

"מקום מקדשנו" ע"פ האדריכל שיק[1] עם הערות מאת העורך רא"מ לונץ
שנתון "ירושלים" כרך ה, חוברת א - שנת תרנ"ח

מקום מקדשנו, או כאשר נקרא בפי חז"ל בשם הר הבית, קדוש ונכבד מאוד בעיני כל בעלי הדתות, ומאת אשר נחרב בית מקדשנו השני אשר התנוסס בו בגאון תפארתו, בנו העמים השונים שכבשו את הארץ הזאת בהמקום הזה היכלֵי־אליל, כנסיות ובתי מסגד גדולים ונהדרים.

המוסלמים מעריצים ומכבדים מאוד את קדושת המקום הזה, ויקראו לו 'בֶית אלמַקְדַשׂ' או 'אלחַרַאם'ׁ(לאמור – המובדל, המופרש), ולכן אסרו בעונש מוות לאיש שאיננו מהמאמינים לבקר את המקום הזה. אך בכל זאת באו בו בשנות מאות האחרונות נוצרים אחדים אשר השליכו נפשם מנגד או התחפשו בבגדי מוסלמים, מהם יצאו בשלום ומהם הקריבו את נפשם לקרבן על מזבח תשוקתם לראות את הדר המקום הזה ויפי היכליו (=המבנים המוסלמים), ורק אחרי מלחמת קרים, בשנת תרט"ז, הואילה ממשלתנו הרוממה יר"ה לפתוח שערי המקום הזה בעד כל בני הדתות השונות, וכל התיירים והנוסעים העולים ירושלימה יתפלאו על הדרו ותפארת בתי תפילותיו.

וחוקרים ואדריכלים שונים חקרו ומדדו את כל בנייניו הגדולים והנהדרים ממסד עד הטפחות, וירדו גם להמערות, הבורות והתעלות אשר מתחת לקרקעיתו ובסביבו, וימדדום ויחקרום למען דעת את חלקי המקום הזה אשר עוד מימי בית מקדשנו מוצאם, ואת החלקים אשר נוספו ונשתכללו בו בהתקופות המאוחרות.

ובשפות עם ועם יש כמעט ספרות שלימה על אודות המקום הקדוש והנערץ הזה, רק אנחנו היהודים לא נהנה מזכות רשיון הכניסה, וגם כעת לא נוכל לכנוס בו להתבונן על הדרו ותפארת בניניו, כי על־פי דין תורתנו־הקדושה, מפני טעם טומאת מת, אסור לנו לבקר את המקום הקדוש הזה, אשר קדושתו לא בטלה אף כשהוא שומם (רמב"ם פרק ו מהלכות בית הבחירה הלכה יד), ורק מחוץ ל"כותל המערבי" של הר הבית נשאר לנו לפליטה מבוא קטן וצר (המכיל רק 28 מטר), ולפני החלק הקטן הזה של הכותל נעמוד לשפוך שיח, ועל מעקות בתי הכנסיות ועל הגגות הגבוהות שבבתי העיר נעלה לראות מרחוק את יפיו ולבכות על הריסות בית מקדשנו ושממותו, ואין איש מאתנו יודע את מידת, תוכנית ותכונת המקום הזה, היותר קדוש ויותר נכבד לנו.

והרבה מחכמי ארצנו־הקדושה בדורות הקודמים נשאו ונתנו אם החומות המקיפות את "מקום המקדש" הנן חומות 'הר הבית' ומותר לגשת אליהן, או חומות 'העזרה' ואסור לנו לעמוד אצלן[2]. – ולכן אמרנו לבאר ולתאר לפני קוראינו את מדת ותכונת המקום וצורתו, תבנית ותואר בניניו מחוץ ומבפנים, ומדת ותכונת הבורות והמנהרות אשר בתחתיתו, ולהגביל (=להגדיר ולתחוֹם) את כל הדברים אשר עוד מימי הבית הראשון והשני מוצאם, הכל בדיוק ובפרטיות היותר אפשרי, על פי הספר 'בית אלמקדש' או 'מקום המקדש בתמונתו הנוכחית' להאדריכל והחוקר המצוין ד"ר שיק, אשר ביקר את המקום הזה וימדדהו ויחקרהו עד תכליתו.

"כותל המערבי של הר בית אלהינו – מהותו, תכונתו וזכרונותיו"   
שנתון "ירושלים" כרך י, קטעים מתוך המאמר שנערך בשנים תרע"ב-תרע"ד

"כותל המערבי" שהוא כעין "מקדש מעט" ליושבים בעיר־הקודש ולבאים לרצות את אבניה, למרות היותו כל־כך קדוש נעלה ויקר לנו, לא נתברר עוד למתי מהותו, תכונתו, זמן התגלותו (במצבו הנוכחי), זכותנו החוקית, והתפילות של המקום הזה. וערך חסרון הידיעה הזאת נרגש (=מורגש) עוד יותר בשנתנו זאת תרע"ב (1912 לסה"נ) בעקב הפקודה שהוציא בית מועצת האידארה לאסור על היהודים את המנהג, שנהגו מקצת מאחינו בזמן האחרון, להעמיד אצל הכותל ספסלים ומחיצה ארעית בין מקום עמדת האנשים והנשים.           

ולכן אמרנו לאסוף את כל הנוגע למקום הקדוש הזה, שריד מחמדנו מימי קדם, הכל באר היטב מפי ספרים, מכתבי מסע ופרטים מהזמן היותר קדום עד ימינו, לבררם וללבנם כיד הידיעה הטובה עלינו...

הכותל הזה, לאמור - השטח שאצלו יש לנו הזכות לבוא ולהתפלל, הנהו חלק מכותל המערב של החומה שהקיפה לפנים את הר הבית כולו, וכהיום חלק ממנה (לא כמו שחשבו רבים שהנהו כותל המערב של חומת העזרה), ולפי־זה מותר לנו גם כהיום, בהיותנו טמאי מתים, לגשת אל הכותל הזה בלי כל חשש ופקפוק.

הכותל נמשך להלאה ממקום התפילה - עד קצה הדרום, ולצפונו נמשך רק מעט – עד ה'מחכמה' שאצל שער החראם הנקרא באב אל־שלשלה (שער השלשלת), ומשם והלאה לא נשאר ממנו מאומה [חשוף] מעל הקרקע הנוכחית, ובמקום הזה הוא מוקף בבניינים וחצרות של אנשים פרטיים...

אורך "כותל המערבי" הוא 28 מטר... ועל המקום הזה יש לנו זכות חזקה קדומה להתפלל ולשפוך שיח ביום ובלילה, בלי מפריע, והוא הנהו המקום האחד שבבחינת זעיר אנפין אפשר לכנותו בשם "מקום קבוץ גלויות", כי בימים הקבועים לתפילה מלא המבוא הזה מבני ובנות כל העדות והמפלגות השונות שבעיר־הקודש והבאים לבקרה... ומראהו מעורר בלב כל איש מאחינו המתבונן עליו – וביחוד בפעם הראשונה – רגשי כבוד ועוז תוגה ותקווה גם יחד...

כאשר אמרנו – נמשך כותל המערבי להלאה ממקום "התפילה" עד קצהו הדרומי. מקצת מהחלק הזה מוקף בחצרות של המוסלמים [משער המערבים והלאה לפאת דרום במרחק 36 מטר אי אפשר לראות את הכותל כי בניינים נשענים לו], וחלקו היותר דרומי הנהו גלוי, לאמר שאין לפניו שום בנין...

קדושת מקום המקדש (גם אחרי חורבנו).

חז"ל בחפצם להשריש בלב עמנו את האמונה בביאת הגואל ובנין בית המקדש, הבליטו בדרשות ומאמרים שונים כי הר הבית מקום בית־המקדש נשאר בקדושתו גם אחרי חורבנו, וגם אחרי שבאו גוים ויטמאוהו.

ואת ההלכה הזאת סמכו על הכתוב (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" – קדושתן אף כשהן שוממין (מגילה כח, א). [וביבמות ו, ב איתא: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל) – מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם]. ורבי אליעזר בן פדת דורש על הכתוב (מלכים־א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" – בית המקדש בין חרב בין אינו חרב לא זזה שכינה ממקומו, ורבי אחא אמר (מיד אחרי זה): אין השכינה זזה מכותל המערבי של בית־המקדש, שנאמר (שיר השירים ב, ט): "הנה זה עומד אחר כותלנו" (ילקוט שמעוני מלכים־א רמז קצה, בשם התנחומא; ובמעט שינויים בשמות רבה ב, ב).

והמאמר הזה מובא גם במדרש שוחר טוב י"א, על פסוק (תהלים יא, ד): "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", ושם נוסף: וכן הוא אומר (תהלים ג, ה) "וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" – אף על פי שהוא הר בקדושתו הוא עומד. אמר רבי אלעזר: ראה מה כתיב (מיכה ד, י): "כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה", "ושכנתי" כתיב, שאף על פי שחרב שכינתי עומדת שם. ועל יסוד הדרשות האלה פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה פרק ז, שגם בזמן־הזה שכולנו טמאי מתים מפני חסרון אפר פרה, אסור לנו לכנוס בעזרה. וגם הראב"ד (שם פרק ו) אינו משיג עליו בעיקר האיסור בזה, רק שלדעתו אין בזה איסור כרת.

המקורות הראשונים לכותל המערבי.

דברי רבי אחא שהבאנו לעיל ראויים יותר (=במבט ראשון) להתפרש על כותל המערבי של בית־המקדש, שבו היה קדש־הקדשים, מקום השראת השכינה, לא על כותל המערבי שלנו, שהוא מחומת הר הבית כמו שבארנו. אבל, לעומת זה, דרשת רבותינו ז"ל על הפסוק הזה בעצמו במדרש שיר־השירים, שאף־על־פי שדומה בעיקרו לדרשתו של רבי אחא הנ"ל, בכל זאת בהכרח מכוון הוא על כותל המערבי של הר הבית (הקיים עד היום).

וזו־לשונו: "הנה זה עומד אחר כתלנו – אחר כותל המערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם, ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקב"ה". ומובא גם (בשינויים קטנים) בבמדבר רבה (פרק יא סימן ג): "הנה זה עומד אחר כתלנו – זה כותל מערבי של בית־המקדש, שאינו חרב לעולם. למה? שהשכינה במערב".

והנה, אף־על־פי שבשניהם כתוב גם כן "של בית־המקדש", בכל זאת המציאות תוכיח שאי אפשר לנו לפרשן על כותל המערבי של בית המקדש, שהרי אדריינוס החריב את בית המקדש כולו עד היסוד בו, ובנה על מקומו היכל לאליל יופיטר, ובוודאי שכוונתם היתה על כותל המערבי של חומת הר הבית, שבאמת נשאר קיים.

זאת ועוד אחרת, ששני המקומות הנזכרים בשיר־השירים רבה שם, שגם־כן לא נחרבו, והם 'שער הכהן' ו'שער חולדה', הם בלי ספק מחומת הר הבית (מדות פרק א משנה ג)... אבל אם היה הרשות להיהודים שנמצאו בירושלים בהמאות הראשונות אחר החורבן, ואם נהגו ללכת להתפלל אצל הכתלים האלה מבחוץ – זה לוטה בצעיף הנשיה...

אך זה ברור שהשׂוּלטאן שַׂלים הראשון, אחרי לכדו את ארם צובה ודמשק, בא עם חילו לעזה ושם החליט לעלות עם מספר קטן מאנשיו לסייר את ערי הקודש חברון וירושלים, וזה היה בשנת 924 לההג'רא, מתאים עם שנת ה' אלפים רע"ח... ואחר־כך הרשה להיהודים להתפלל במקום הזה בכל אוות נפשם בלי מפריע, והם השתמשו מיד בהרשיון הזה. ולכן כל הנוסעים וכותבי מכתבים מירושלים שהיו משנת ה'רע"ח והלאה הזכירו בספריהם ומכתביהם [את] השם "כותל המערבי" ותפילותיהם אצלו... ובמשך הזמן חוברו על־זה תפילות ולימודים ופזמונים, ולא נמנע מלהביא את דברי כולם, עד זמננו זה, ואת רגשות נפשם בעמדם במקום הקדוש הזה...

בימינו, שעיר־קדשנו נתרחבה ונתגדלה, אין לך כמעט יום ושעה בכל ימות השנה שלא ימצאו אנשים מספר שופכים שיחם אצל כותל מערבי. אך העתות הקבועות לתפילה הם:

א. בערבי שבתות, וביחוד בערב־שבת שמברכין החודש, ואז מלא המבוא שלפני הכותל מאנשים נשים וטף, מחצות היום ואילך, ושם יתפללו תפילת מנחה בציבור (במניינים שונים זה אצל זה וזה אחר זה) ואת התפילה הקבועה, ומהאנשים יש ששוהים שם עד לפנות הערב ויקבלו שם את השבת ומתפללים תפילת ערבית.

ב. ערב ראש חודש, בו ילכו סמוך לתפילת המנחה הרבה מאלה שאין להם מלאכה ומשלח יד.

ג. ערב חג הפסח, מאחרי הצהרים ואילך מלא כמעט רק מאנשים, ועל התפילות הנהוגות יוסיפו 'סדר קרבן פסח'.

ד. בשלש רגלים, בכל ימי החג וביחוד ביום הראשון והאחרון (של חג) מרבה העם לבוא, מהם מתפללים שם תפילת מוסף במניינים שונים, ואלה שבאים אחר התפילה אומרים תפילת "ומפני חטאינו" וכו'.

ה. מי"ז בתמוז עד תשעה באב, בהימים האלה ילכו הרבה מבני האשכנזים לומר "תיקון חצות", אך ביום התשיעי באב, יום שבו נחרב הבית, מלא המקום הזה מהתחלת הלילה עד למחרתו המון אנשים ונשים הפורשִׂים כפיהם כיונים אל ארובותיהם*, ובוכים ומייללים בקול מחריד, ושופכים דמעות כנחל על חורבן הבית וגלות האומה.

[*בהיותי בחו"ל שאלוני אם אמת הדבר אשר שמעה אזנם מיהודִי ארצי־ישראלי, כי בכל ערב תשעה־באב, לעת ערב, תעמוד יונה אחת בפינת כותל המערבי, תקונן תחינה עד העת ההיא למחרתו? ותהי תשובתי כי הגדה בדויה היא, ואין לה מקור במציאות, רק ברוח המשל והמליצה, על פי דברי רבותינו ז"ל: כנסת ישראל ליונה נמשלה].

ו. חצות ליל תשעה באב, יבואו המון רב מבני האשכנזים וישבו לארץ ובקול פולח כליות ולב יאמרו "תיקון חצות" ו"תקון שלש משמורות" לאור הפנסים הקטנים שמעמידים אצלם, והמחזה הזה הוא היותר מעציב ומעורר תוגה.

ז. ביום התשיעי באב בבוקר מלא החלק היותר גדול מהמבוא מנשים מקוננות, ואנשים יבואו רק מעט לומר קינות ביחיד. ויש שבאים בכנופיא לומר את הציונים.

ח. בראש השנה מחצות היום ואילך, וביחוד מרבות אז הנשים לבוא.

ט. בזמן האחרון החלו מספר [אנשים] מעדת האשכנזים-חסידים ללכת בכל יום להתפלל תפילת מנחה וערבית, ו"חברת תהלים" שולחת בכל יום הרביעי מנין אנשים לומר כל ספר התהלים בנעימה.

י. מלבד העתות הקבועות האלו ילכו יושבי עיר־הקודש לשפוך שיחם במקום הזה על כל צרה שלא־תבוא, אם בהמון על צרת הרבים כמו עצירת גשמים, ארבה, מגפה, גזירות קשות (ויש שתוקעין גם בשופר לפני י"ג מדות), או יחידים על צרת נפשם או קרוביהם ומיודעיהם שבחו"ל, ומשיגים שם תמיד מנין אנשים להתפלל בעד שכר מועט.

התפילות והלימודים והשתלשלותם.

במכתב שנשלח מירושלים במאה הרביעית לאלף הנוכחי[3] [ופורסם ב"ירושלים" כרך ה חוברת א], מוצאים אנו שהתפללו אצל הכותל תפילות מסודרות. אך לדאבוננו לא נשאר לנו כל זכר מהם, והתפילות והלימודים שנשארו לזכרון (שלא נתקבל למנהג קבוע) הם מהמאה החמישית.

הראשון ממסדרי הלימודים [ליד הכותל היה] הגאון ר"מ גאלאנטי (שנפטר בשנת תמ"ט), שלפי המסופר מנכדו הר"מ חאגיז בספר 'פרשת ואלה מסעי': "היה מוסיף על התפילה שהיה מתפלל, תפילת דניאל (פרק ט עד סופו), ותפילת עזרא (פרק ט מפסוק ו עד סופו), והמאמר 'פתח רבי יצחק ואמר: דומה דודי לצבי וגו'' (בזוהר חלק ג דף קי"ד ע"ב), ולבסוף תפילת 'עלינו לשבח וכו'', ובערבי פסחים ויום־הכפורים נהג ללמוד גם המסכת של סדר היום"...

[נוסחאות] התפילות הקבועות הראשונות חוברו בסוף המאה החמישית, בשנת ה'תצ"א, מאחד מחכמי ירושלים, הרב המקובל רבי רפאל טריוויש, שבספרו "צח ואדום" [נדפס בקושטא שנת ת"ק] יחד פרק מיוחד לכותל המערבי בשם "פליטת אריאל"... – אך מפני כמותם הרבה ומפני שיש בהם הרבה מאמרים סתומים הבנויים על־פי הקבלה, לא נתפשטו התפילות האלו לא בין תושבי ירושלים ולא בין העולים אליה.

כשנתיים אחרי הדפסת הספר הנזכר (שנת תק"ג) נדפס בקושטא על־ידי כה"ר יהודה פולייאשטרו ספר קטן בשם "זכרון בירושלם", שהנהו בעקרו העתק מהספר "אגרת מספרת יחוסתא דצדיקייא וכו'", שנדפס כשמונים שנה ויותר לפניו (ממחבר לא ידוע)...

התפילה שנתקבלה לתפילה קבועה (ביחוד אצל האשכנזים) חוברה רק בעשיריה השניה של המאה הנוכחית [סביבות שנת תר"י] מהרב הגאון רבי שמואל מדלהינוב ז"ל, בלשון פשוט וקל, והיא מיוסדת על מעלת המקום הזה וקדושתו אף בחורבנו, ועל הבטחת ה' לשלמה המלך עליו־השלום לשמוע כל תפילה ותחינה שיתפלל איש במקום הזה, ואחר־כך בקשה להצלחה רוחנית וחומרית, בעדו ובעד ביתו ומשפחתו, ובעד שלום אחינו שבגולה התומכים בכספם את הישוב בארצנו־הקדושה. ותפילה מיוחדת להבאים בפעם הראשונה.

ואת התפילות האלו ביחד עם עוד תפילות על קברי הצדיקים, [סידר] והדפיס בקונטרס מיוחד בשם "שערי דמעה". והקונטרס הזה יצא כבר לאור בכמה מהדורות והוספות, ועם תרגום לשפת יהודית המדוברת. ובשבת ובמועד אומרים תהלים ולומדים משנה וזוהר, ובאחרון גם תפילת "ומפני חטאינו" וכו', ותפילת "אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן" וכו', ובערב פסח ב"סדר קרבן פסח" (שנדפס גם כן בקונטרס מיוחד), כמו שבארנו לעיל.

מעולם לא היה בידי ראשי העדה מאמר מלך או רישיון מיוחד להתפלל במקום הזה. ואין להתפלא על הדבר, כי לא הוצרכו לזה, שמעולם אין עין המושלמים [היתה] צרה בהמתפללים... ובמכתבי מסע וספרים מיושבי ירושלים מוצאים אנו שהיו הולכים להתפלל במקום הזה אפילו בחצות הלילה... הרב המקובל רבי שלום שרעבי ז"ל, מייסד ישיבת "בית אל", היה נוהג ללכת בכל חצות לילה יחידי עם פנס קטן בידו לכותל המערבי לומר "תקון חצות" ואיש מיושבי השכונה לא נגע מעולם בו לרעה [מפי השמועה מזקני ירושלים]...

"מנהגי אחינו בארץ־הקדושה בדת וחיי העם" 
פורסם בשנתון "ירושלים" תרמ"ב (1882 לסה"נ), וב"לוח ארץ־ישראל" לשנת תרנ"ט (1899 לסה"נ)
(להלן לקט המנהגים הקשורים לכותל)

חתונה.

כחמשה עשר יום אחרי החופה תלכנה אמות החתן והכלה ביחד עם הכלה לכותל המערבי ואחר־כך לאשת ראש הרבנים לנשק ידיה ולשאול בשלומה ולקבל את ברכתה.

ערב שבת.

בכל בית מבתי העיר אשר נכונן רגלינו, נשמע אך קול רעש וחפזון. כל אחד יעשה מלאכתו במהירות למען יוכל עוד להיות אצל כותל המערבי. בלכתנו ברחובות נראה מכל עבר ופנה המון אנשים רצים לבושים בגדי שבת וספרי קודש בידיהם, זקנים וזקנות הולכים על משענתם, ילדים רכים נהוגים מידי הוריהם, כולם פניהם מועדות קדימה. גם חום השמש הבוער, קור ורוח סערה ושלג ומטר סוחף לא יעצור בעדם מללכת אצל כותל המערבי של הר בית ה', שם ישפכו שיח בשיר ותפלה ולאל נורא עלילה כי ירחם על פליטת יהודה ונדחיו יקבץ מארצות פזוריהם ושבותם יכונן כבראשנה. וגם בעד שלום ואושר אחינו שבגולה, התומכים בידיהם בכל עת, לא ימנעו מלשפוך שיח מקרב ולב.

(התפלות אשר יתפללו במקום הזה בימי החול, ערב ראש־השנה ויום־הכפורים, נאספו ונסדרו מאת הגאון המנוח אב"ד דק"ק דאלהינאוו ביחד עם שאר תפילות על קברי־הצדיקים, ונדפסו בספר "שערי דמעה", ובו תמצא גם תפלה מיוחדת בעד האנשים החדשים הבאים לבקר את המקום הקדוש הזה בפעם הראשונה).

ואם נעיף מבט עינינו בהמקהלה העומדת פה, על פני כולה, נשתומם לראות המון אנשים בני ארצות ומדינות שונות: אשכנזים, פולאנים, ילידי טורקיא, בבל ותימן, בני ארץ קוקז ופרס השונים בלשונם, במלבושיהם, דרכי חייהם ודעותיהם. – ומה הוא הדבר אשר אִחד וקרב את לבות הנפרדים והרחוקים האלה לאחד וקבצם הנה? אך שביב קטן אחד, הוא שביב אש אהבת הלאום הבוער על מזבח לבבם בתוקף עוז, ואשר גם מי התלאות ופגעי הזמן הבוגד אשר עברו עליהם לא יכלו לכבותם.

– קסם על פני החזיון הזה, עד כי גם בלבות אלה אשר גחלי אש שלהבת יה הזאת כבר החלו להתעמם, יפיח רוח קדוש וטהור, והזיק העומם יתחזק ויהיה לשלהבת אש בוערת. ובלבבם יתעוררו רגשות כאלה אשר מעולם לא האמינו כי יוכלו למצוא קן למו. – וכה תגדל ההתפעלות והרושם אשר יעשה החזיון הזה, בלב כל המתבונן עליו, עד כי כמעט כל התרים מעמי הארץ הבאים לבקר את ארצנו־הקדושה ישתדלו להיות במקום הקדוש הזה בעת הזאת, וכולם לא ימנעו מלהתוות בספרי זכרונותיהם את המראה הזה למען יהיה להם לזכרון עולם.

תפלת המנחה יתפללו פה [ליד הכותל] הרבה פעמים רצופות, ויש אשר יקבלו את השבת ויתפללו תפלת ערבית.

ערב ראש חדש.

בכל יום ערב ראש־חדש, וגם בלילה שלפניו, ילכו הרבה מאחינו – וביחוד האשכנזים – אנשים ונשים להתפלל ולהשתטח על קבורת רחל אמנו... ורבים הולכים אצל כותל המערבי ועל קברי הצדיקים שמחוץ לעיר.

ראש חדש.

מקהלת החסידים ילכו להתפלל תפלת מוסף לפני כותל המערבי.

תשרי.

בערב ראש־השנה ילכו כמעט כל יושבי העיר אצל כותל המערבי ושמה יתפללו תפלת המנחה ותפלה מיוחדה... בעשרת־ימי־תשובה ילכו הרבה מיושבי עירנו אנשים ונשים להתפלל על קבורת רחל אמנו ועל קברי צדיקים אשר בהר הזיתים ועל יתר קברי צדיקים אשר מסביב לעיר, ושופכים שיח כמים נוכח פני ה' בעדם ובעד אחיהם ובני משפחתם אשר בגולה כי יכתבו לחיים טובים ביום הדין הבא.

ובערב־יום־כפור ילכו כמעט כל תושבי עירנו אצל כותל המערבי להתפלל תפלת המנחה וגם תפלה מיוחדת. וביום הזה רב מספר הנאספים במקום הקדוש הזה הרבה יתר מבכל ימות השנה.

ניסן.

ביום א' של פסח ילכו מרבית יושבי עירנו להתפלל תפלת מוסף לפני כותל המערבי. ואלה המתפללים בבתי הכנסיות ילכו אחר התפלה על מעקת בתי הכנסיות "בית יעקב" ו"תפארת ישראל", ועל גגות הבתים הגבוהים אשר משם יראו הדר מקום מקדשנו ותפארתו, ושמה יאמרו תפלת "ומפני חטאינו" ומזמורים המדברים מכבוד בית ה' בעמדו על תלו. והמנהג הזה נוהג גם ביום האחרון של חג ובכל הרגלים.

אב.

בבתי כנסיות הספרדים אחרי קריאת מגילת איכה בלילה יכבה השמש כל הנרות, והקהל היושב על הארץ ינגן בנגון עצב מאד את הקינה "אז בחטאינו" ואת הקינה "קול ברמה נשמע" וכו'. והחזן או ראש הכנסת יעורר את הנאספים, כי בהיום הזה הושלך משמים ארץ עטרת תפארת ישראל הודו כבודו והדרו... ובמאמר חז"ל "כל דור שלא נבנה הבית בימיו כאלו בימיו נחרב" יתם דבריו. ומעיני היושבים לארץ בחשכת אפילה יתפרצו דמעות כנחל.

הרבה מאחינו האשכנזים ילכו בחצות הלילה אצל כותל המערבי, ושמה יאמרו תיקון חצות ותיקון שלש משמורות בקול איום ונורא הפולח כליות ולב...

[למחרת] אחרי תום סדר הקינות ילכו רבים מיושבי עיר קדשנו אצל כותל המערבי. ביחוד יגדל מספר הנשים המבקרות את המקום הקדוש הזה, עד כי כל המבוא שלפניו מלא מאנשים ונשים היושבים על הארץ צפופים ודחוקים מאפס מקום לעבור.

עליה לרגל ברגלים.

כמעט כל איש מאחינו הספרדים - וביחוד אלה אשר בארץ טורקייא מגורתם - ישתדלו לבוא פעם אחת בימי חייהם לראות את הארץ הטובה הזאת לנשק את עפרה ולרצות את אבניה. על הרוב יבואו לעיר־הקודש ירושלים קודם חג הפסח ויתעכבו בה עד אחר החג...

גם יושבי שאר ערי ארצנו־הקדושה נוהגים לעלות לרגל בשלש רגלים לעיר־הקודש ירושלים תוב"ב לראות את הדר וכבוד מקום המקדש, ולשפוך שיח לפני כותל המערבי, ויתמהמה שם איזה ימים אחר החג למען יוכלו להשתטח על קברי־הצדיקים אשר מסביבות העיר. ובצפת, טבריא וזכרון יעקב, ישנן חברות מיוחדות אשר ישלחו אחדים מהם על פי הגורל לעיר־הקודש ירושלים לעלות לרגל.

[1]ד"ר קוֹנְרָד שִׁיק (Conrad Schick) - מיסיונר פרוטסטנטי גרמני שחי ופעל בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, אדריכל, ארכאולוג וקרטוגרף, נמנה על חשובי חוקרי ארץ ישראל וירושלים באותן שנים.

[2] "כאשר נבאר הלאה... יראה כל איש כי הדעה הזאת אין לה כל יסוד... ועל פי מדידת העין חשבו כי ממערב כפת הסלע עד החומה יש רק כט"ו אמה, אך באמת יש ממערב הכפה עד החומה 78 מטר, שהוא 158 אמה בת ו' טפחים..." (לשון ר' לונץ מתוך הערת שוליים ארוכה שם בנדון).

[3] כוונתו למכתב "ספור דברים מורגלין מירושלים תוב"ב", ששלח רבי דניאל פינצי אל בנו שבקארפי בשנת ה' אלפים שפ"ה ובו נאמר: "הר ששם היה בית המקדש החרב בעוונותינו, ועתה בנו עליה מוסקיט"א (=מסגד), ואין רשות ליהודים להכנס בתוכו, ורק חוצה לו סמוך ל'כותל המערבי' להם רשות להתקרב... הלכתי עד היסוד בה, ונשקתיו והשתטחתי לרגליו, ושם אמרתי תפילות מסודרות, ומי שברך בכלל לכל בני הק"ק קרפי יצ"ו, ובפרט מן הפרט למעכ"ת (=למעלת כבוד תורתו) ולבני יצ"ו, ולכל אחד מראשי בתי אבות של עירכם".