מה אמוּלה לבתי[1], בזכרי את היום הראשון אשר דרכו רגלי על המקום הקדוש, שריד בית קדשנו, הוא כותל "המערבי", אשר לראותו תערוג נפש כל איש עִבְרִי אשר זיק אהבת עמו בוער בקרבו. אף כי כל עַם וְעַם תקעו להם יתד במקום נאמן זה, בהקימם בו בנינים נהדרים מפליאים עין רואם, בכל זאת עוד נכרו רישומי החורבן על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל, ומה גם[2] הכותל המערבי אשר סביב לו עומדים בנינים עתיקים עד כי פחד פחדתי לנפשי לגעת בהם בחזקה פן יפלו.
כמו חי עומדים לפני כל רעיונותיי והגיונותיי וחזות לבי אשר חזיתי ברגש חם בראותי את הכותל המערבי בפעם הראשונה, בימי צבאי עלי החלד[3].
בגשתי אל הכותל הזה נבהלתי מרעש המיָת רוב האנשים אשר עמדו שם, ושֵׁנָה מתוקה נפלה עלי, ובחלומי ראיתי: הכהן הגדול מאחיו עומד על מזבח הזהב ומקריב קרבנות אחי ועמי, הלויים בדוכנם שרים שירי עוז לאלוהינו, וישראל עומד על מעמדו, איש איש שמח וטוב לב בגיל וברעדה, כיאות בבית־אל. 'האח!' קראתי בעליצות נפשי, 'אנחנו בני הדור הזה, אשר איננו אמנם כולו חייב אך גם איננו כולו זכאי (ע"פ סנהדרין צח, א), זכינו לראות את המחזה המשמח לב ונפש הזה?! איך נשפכו הדמעות בכל יום כפורים על הפזמון "אשרי עין ראתה כל אלה", ואיך נשאנו נפשנו אל ארץ־הקודש, לשוב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ועתה באה העת! הגיע הזמן, בלי עמל ויגיעה רבה!'
על החזיון הנעים הזה התענגתי רגעים מספר. אבל מה נבוכו רעיוני בשמעי קול איום ונורא אשר התפרץ מאחד מאחינו התימנים, העומד ממול הכותל ההוא לשפוך שיח צקון לחש לפני ה', 'הה!'.
לבי חלל בקרבי וכל יצורי גֵוִוי דא לדא נקשן, בהקיצי משנתי המתוקה, ובראותי כי בית קדשנו עודנו חרב. האבנים הגדולות האלה אך שרידי זיכרון המה מהבית הגדול והקדוש. אז נוכחתי לדעת כי רק חלמא טבא חזאי!
מה רבה האחדות במקום הזה! מכל המפלגות אשר אוו את ירושלים להן למושב מצאתי שם מתי מספר, אשכנזים, ספרדים, תימנים, ערבים (=מרוקאים) וכו', איש לא אמר 'צר לי המקום'.
בערב שבת לפנות ערב הייתי שם, עת תפילת המנחה לאשכנזים, ולהספרדים – קבלת שבת (כי הספרדים ממהרים לקבל את השבת כשעה וחצי לפני שקיעת החמה, ומתפללים תיכף ערבית). ואשמע ממקום אחד קוראים "קדוש קדוש קדוש" ובעבר השני "לה דודי לקראת כלה", והלהקה השלישית תקרא "אשרי יושבי ביתך", ובאורך רבע כותל אחד תעמודנה נשים מעוטפות בשמלות לבנות מראשן ועד רגלן, ואין קץ להערבוביה אשר אצלן, כי הנשים הספרדיות האשכנזיות והערביות עומדות בלי משטר וסדר, אשה את אחותה תנגח, האחת קוראת: "Ach Gott, mein Gott", והשניה מבנות הספרדים צועקת: "אדיו ביל מונדו" ומתייפחת בבכי.
השאון רב מאוד עד כי לא נוכל להבחין בין קול ספרדי ובין קול אשכנזי, רק זאת נדע נאמנה כי לכולם ולכולן מטרה אחת, ומה היא הסיבה אשר תעירם לבכות? "השכינתא בגלותא".
"השכינתא בגלותא!"
לב מי לא יחר בקרבו בזכרו שתי המילים האלה? איזה לב אבן לא ימס כמים בזכרו כי "שכינתא בגלותא!".
התבוננתי אל אחד מעדתנו האשכנזית, אשר כנראה נחלתו שפרה עליו, כי כרס עב לו וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל[4], גם בגדיו מעידים עליו זאת, גם מראה פניו יַרְאֶה בעליל כי שמח וטוב לב הנהו תמיד. ובכל־זאת לשנֵי מעייני מים היו עיניו בעת ההיא. ולא כן דרכו תמיד. אל מה יבכה האיש הזה? מה חסר לו אשר עליו תשתוחח נפשו? שאלתי אני את נפשי.
"שכינתא בגלותא" ענוני כליותי. ואוריד גם אנכי כנחל דמעה.
מעבר מזה ראיתי ספרדי, איש צעיר לימים, אדמוני ויפה תואר, לבוש לבנים מלבושי ישמעאלים, שרשרת זהב על חזהו, מנעליו יבריקו, שערותיו בסדר נאה, והבחנתי כי מגזע "הכסף" האיש הזה. ואתבונן בו כי גם הוא בוכה בדמעות שליש. הה! נכמרו נחומי על העלם הנחמד הזה. אולי סוד כמוס אתו? לוּ מסר לי האיש הזה את דאגת לבו, אולי היה לאל ידי להיות לו לעזר.
אבל לא אוכל לעזור לו, כי גם הוא בכה יבכה על כי "שכינתא בגלותא".
פה במקום מיוחד - ראו עיני – יושב איש עני, פניו שחורים כי שזפתם השמש, פאותיו ארוכות, בגדיו מטולאים טלאי על גבי טלאי, פניו דלים ורזון שולח בעצמיו, ילדים רכים עוטרים אותו בוכים ומייללים: אבי אבי! וגם הוא עונה אותם בקול בכי יורד חדרי בטן. ואתבונן בו כי מאחינו התימנים הוא, ואשאל את נפשי: מה תבכה איש מסכן, האין לך דירה ותחת כיפת השמים תשכב? הלא 'חברת עזרת־נשים' בנתה בתים בצלע הר הזיתים, ומדוע יגרע חלקך מאחיך התימנים? או אולי אין לך לחם לאכול וימים עברו, אשר אוכל לא בא לפיך ולפיות בניך?! הלא לא פה המקום להשיג לחם, לך העירה, שלח במסחר ידיך, או היֵה לנושא משא ותרויחַ את לחמך אם לא בכבוד למצער ברֵוַוח.
אבל זאת לא זאת, פה שכח המסכן הזה את רישו[5], פה לא ירעב ללחם. ומדוע תשוּח נפשו, אם עשיר הנהו, פה? אבל הלא "שכינתא בגלותא".
שם עומד איש בא בשנים, אשר מבנה גֵווֹ איננו איתן, השטריימל (מין כובע מזנבות חיה אחת) על ראשו למעלה, ויעש את מצחו פנוי, למען יוכל להכות במצחו על אבני הכותל. הה! צעקתי, האם משוגע הוא האיש הזה כי אומר לשבר בראשו את אבני הכותל הגדולות והחזקות? הלא עליו לשבר עשרה ראשים עד אשר חתיכת אבן תפול מן הכותל, מדוע לא ילך האיש החולה הזה לשאול את פי הרופא? הצֹרי אין בירושלים ואם רופא אין שם, אשר יתן ארוכה למחלת החולה הזה?[6]
אבל זאת לא זאת, הוא וכל בני בית האיש הזה בריאים המה, אך לבו נשבר כי "שכינתא בגלותא!".
גם לבי נשבר ורוחי חֻבָּלָה[7] ממראה עיני וממשמע אזני, ואבְךּ גם אני ביחד את הבוכים, עד כי התעלפתי. ומדוע אבכה? האין לי לחם, או האם ערום ויחף הנני? אבל אויה, איך לא אבכה, "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[8] וגם – "שכינתא בגלותא".
הבה נקווה כי כאשר זכינו אנחנו בני ישראל, לעלות לארץ ישראל לשפוך שיח בשפת ישראל לפני כותל בית תפארת ישראל[9], כן נזכה לראות בשוב ה' את שבות ישראל, המקדש יבנה כמו רמים[10], ועוד תחזינה עינינו את הכהנים בעבודתם, והלויים בשירם ובזמרם, וישראל ישכון לבטח סלה!
ירושלים בחדש רחמים שמואל אפרים ברי"י טיקטין
[1] פירוש – כמה חלש לבי. והיא מליצה כלשון הפסוק ביחזקאל טז, ל: "מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ", כלומר כמה חלוש או מקולל לבך. וכתב שם המלבי"ם: "ויש לומר שקורא הלב 'לִבָּת', על־שם 'לבת אש התאוה' הבוער בו. ואמר איך אמולה ואומללה הלהבה הזאת אשר בלבך".
[2] כלומר - ורשומי החורבן ניכרים גם על הכותל המערבי, אשר סביב לו וכו'.
[3] פירוש – בימי זמני על הארץ, בימי חיי (ע"פ איוב יד, יד. ותהלים מט, ב).
[4] איוב טו, כז. ופירושו: "עשה פה על חלצים, שחלבו ועובי שומנו כפול על כסליו ונראין כמו פה" (רש"י), "התענג בדשן נפשו להשמין את בשרו עד כי כסה פניו בחלבו, ועשה על כסליו כפולים כפולים מרוב השומן והמה נראים כשפתי הפיות" (מצודת דוד).
[5]כאן ליד הכותל שכח שהוא עני ורש. ע"פ משלי לא, ז: "יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד".
[9]כותל בית המקדש, שהוא תפארת לישראל. עיין רמב"ן שמות כח, ב ד"ה "ועל דרך האמת".
[10]ע"פ תהלים עח, סט: "וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם". והכוונה שיוצר העולם יבנה את המקדש כמו שברא שמים וארץ בשתי ידיו, וכמו ששמים וארץ "אין להם חליפין, אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה" (רש"י שם). ויבנהו "בנין עדי עד, כמו השמים הרמים, ויסדם להיות לעולם כמו הארץ" (מצודת דוד). ובמלבי"ם שם: "שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים, עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ".
הכותל המערבי כמקום של אחדות ישראל סביב זכרון המקדש
ומרכז תפילה וכיסופים לחזרת השכינה למקומה
עמק הבכא
רשמים מביקור ראשון בכותל
ר' שמואל אפרים טיקטין
אלול תרנ''א
מה אמוּלה לבתי[1], בזכרי את היום הראשון אשר דרכו רגלי על המקום הקדוש, שריד בית קדשנו, הוא כותל "המערבי", אשר לראותו תערוג נפש כל איש עִבְרִי אשר זיק אהבת עמו בוער בקרבו. אף כי כל עַם וְעַם תקעו להם יתד במקום נאמן זה, בהקימם בו בנינים נהדרים מפליאים עין רואם, בכל זאת עוד נכרו רישומי החורבן על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל, ומה גם[2] הכותל המערבי אשר סביב לו עומדים בנינים עתיקים עד כי פחד פחדתי לנפשי לגעת בהם בחזקה פן יפלו.
כמו חי עומדים לפני כל רעיונותיי והגיונותיי וחזות לבי אשר חזיתי ברגש חם בראותי את הכותל המערבי בפעם הראשונה, בימי צבאי עלי החלד[3].
בגשתי אל הכותל הזה נבהלתי מרעש המיָת רוב האנשים אשר עמדו שם, ושֵׁנָה מתוקה נפלה עלי, ובחלומי ראיתי: הכהן הגדול מאחיו עומד על מזבח הזהב ומקריב קרבנות אחי ועמי, הלויים בדוכנם שרים שירי עוז לאלוהינו, וישראל עומד על מעמדו, איש איש שמח וטוב לב בגיל וברעדה, כיאות בבית־אל. 'האח!' קראתי בעליצות נפשי, 'אנחנו בני הדור הזה, אשר איננו אמנם כולו חייב אך גם איננו כולו זכאי (ע"פ סנהדרין צח, א), זכינו לראות את המחזה המשמח לב ונפש הזה?! איך נשפכו הדמעות בכל יום כפורים על הפזמון "אשרי עין ראתה כל אלה", ואיך נשאנו נפשנו אל ארץ־הקודש, לשוב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ועתה באה העת! הגיע הזמן, בלי עמל ויגיעה רבה!'
על החזיון הנעים הזה התענגתי רגעים מספר. אבל מה נבוכו רעיוני בשמעי קול איום ונורא אשר התפרץ מאחד מאחינו התימנים, העומד ממול הכותל ההוא לשפוך שיח צקון לחש לפני ה', 'הה!'.
לבי חלל בקרבי וכל יצורי גֵוִוי דא לדא נקשן, בהקיצי משנתי המתוקה, ובראותי כי בית קדשנו עודנו חרב. האבנים הגדולות האלה אך שרידי זיכרון המה מהבית הגדול והקדוש. אז נוכחתי לדעת כי רק חלמא טבא חזאי!
מה רבה האחדות במקום הזה! מכל המפלגות אשר אוו את ירושלים להן למושב מצאתי שם מתי מספר, אשכנזים, ספרדים, תימנים, ערבים (=מרוקאים) וכו', איש לא אמר 'צר לי המקום'.
בערב שבת לפנות ערב הייתי שם, עת תפילת המנחה לאשכנזים, ולהספרדים – קבלת שבת (כי הספרדים ממהרים לקבל את השבת כשעה וחצי לפני שקיעת החמה, ומתפללים תיכף ערבית). ואשמע ממקום אחד קוראים "קדוש קדוש קדוש" ובעבר השני "לה דודי לקראת כלה", והלהקה השלישית תקרא "אשרי יושבי ביתך", ובאורך רבע כותל אחד תעמודנה נשים מעוטפות בשמלות לבנות מראשן ועד רגלן, ואין קץ להערבוביה אשר אצלן, כי הנשים הספרדיות האשכנזיות והערביות עומדות בלי משטר וסדר, אשה את אחותה תנגח, האחת קוראת: "Ach Gott, mein Gott", והשניה מבנות הספרדים צועקת: "אדיו ביל מונדו" ומתייפחת בבכי.
השאון רב מאוד עד כי לא נוכל להבחין בין קול ספרדי ובין קול אשכנזי, רק זאת נדע נאמנה כי לכולם ולכולן מטרה אחת, ומה היא הסיבה אשר תעירם לבכות? "השכינתא בגלותא".
"השכינתא בגלותא!"
לב מי לא יחר בקרבו בזכרו שתי המילים האלה? איזה לב אבן לא ימס כמים בזכרו כי "שכינתא בגלותא!".
התבוננתי אל אחד מעדתנו האשכנזית, אשר כנראה נחלתו שפרה עליו, כי כרס עב לו וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל[4], גם בגדיו מעידים עליו זאת, גם מראה פניו יַרְאֶה בעליל כי שמח וטוב לב הנהו תמיד. ובכל־זאת לשנֵי מעייני מים היו עיניו בעת ההיא. ולא כן דרכו תמיד. אל מה יבכה האיש הזה? מה חסר לו אשר עליו תשתוחח נפשו? שאלתי אני את נפשי.
"שכינתא בגלותא" ענוני כליותי. ואוריד גם אנכי כנחל דמעה.
מעבר מזה ראיתי ספרדי, איש צעיר לימים, אדמוני ויפה תואר, לבוש לבנים מלבושי ישמעאלים, שרשרת זהב על חזהו, מנעליו יבריקו, שערותיו בסדר נאה, והבחנתי כי מגזע "הכסף" האיש הזה. ואתבונן בו כי גם הוא בוכה בדמעות שליש. הה! נכמרו נחומי על העלם הנחמד הזה. אולי סוד כמוס אתו? לוּ מסר לי האיש הזה את דאגת לבו, אולי היה לאל ידי להיות לו לעזר.
אבל לא אוכל לעזור לו, כי גם הוא בכה יבכה על כי "שכינתא בגלותא".
פה במקום מיוחד - ראו עיני – יושב איש עני, פניו שחורים כי שזפתם השמש, פאותיו ארוכות, בגדיו מטולאים טלאי על גבי טלאי, פניו דלים ורזון שולח בעצמיו, ילדים רכים עוטרים אותו בוכים ומייללים: אבי אבי! וגם הוא עונה אותם בקול בכי יורד חדרי בטן. ואתבונן בו כי מאחינו התימנים הוא, ואשאל את נפשי: מה תבכה איש מסכן, האין לך דירה ותחת כיפת השמים תשכב? הלא 'חברת עזרת־נשים' בנתה בתים בצלע הר הזיתים, ומדוע יגרע חלקך מאחיך התימנים? או אולי אין לך לחם לאכול וימים עברו, אשר אוכל לא בא לפיך ולפיות בניך?! הלא לא פה המקום להשיג לחם, לך העירה, שלח במסחר ידיך, או היֵה לנושא משא ותרויחַ את לחמך אם לא בכבוד למצער ברֵוַוח.
אבל זאת לא זאת, פה שכח המסכן הזה את רישו[5], פה לא ירעב ללחם. ומדוע תשוּח נפשו, אם עשיר הנהו, פה? אבל הלא "שכינתא בגלותא".
שם עומד איש בא בשנים, אשר מבנה גֵווֹ איננו איתן, השטריימל (מין כובע מזנבות חיה אחת) על ראשו למעלה, ויעש את מצחו פנוי, למען יוכל להכות במצחו על אבני הכותל. הה! צעקתי, האם משוגע הוא האיש הזה כי אומר לשבר בראשו את אבני הכותל הגדולות והחזקות? הלא עליו לשבר עשרה ראשים עד אשר חתיכת אבן תפול מן הכותל, מדוע לא ילך האיש החולה הזה לשאול את פי הרופא? הצֹרי אין בירושלים ואם רופא אין שם, אשר יתן ארוכה למחלת החולה הזה?[6]
אבל זאת לא זאת, הוא וכל בני בית האיש הזה בריאים המה, אך לבו נשבר כי "שכינתא בגלותא!".
גם לבי נשבר ורוחי חֻבָּלָה[7] ממראה עיני וממשמע אזני, ואבְךּ גם אני ביחד את הבוכים, עד כי התעלפתי. ומדוע אבכה? האין לי לחם, או האם ערום ויחף הנני?
אבל אויה, איך לא אבכה, "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[8] וגם – "שכינתא בגלותא".
הבה נקווה כי כאשר זכינו אנחנו בני ישראל, לעלות לארץ ישראל לשפוך שיח בשפת ישראל לפני כותל בית תפארת ישראל[9], כן נזכה לראות בשוב ה' את שבות ישראל, המקדש יבנה כמו רמים[10], ועוד תחזינה עינינו את הכהנים בעבודתם, והלויים בשירם ובזמרם, וישראל ישכון לבטח סלה!
ירושלים בחדש רחמים שמואל אפרים ברי"י טיקטין
[1] פירוש – כמה חלש לבי. והיא מליצה כלשון הפסוק ביחזקאל טז, ל: "מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ", כלומר כמה חלוש או מקולל לבך. וכתב שם המלבי"ם: "ויש לומר שקורא הלב 'לִבָּת', על־שם 'לבת אש התאוה' הבוער בו. ואמר איך אמולה ואומללה הלהבה הזאת אשר בלבך".
[2] כלומר - ורשומי החורבן ניכרים גם על הכותל המערבי, אשר סביב לו וכו'.
[3] פירוש – בימי זמני על הארץ, בימי חיי (ע"פ איוב יד, יד. ותהלים מט, ב).
[4] איוב טו, כז. ופירושו: "עשה פה על חלצים, שחלבו ועובי שומנו כפול על כסליו ונראין כמו פה" (רש"י), "התענג בדשן נפשו להשמין את בשרו עד כי כסה פניו בחלבו, ועשה על כסליו כפולים כפולים מרוב השומן והמה נראים כשפתי הפיות" (מצודת דוד).
[5]כאן ליד הכותל שכח שהוא עני ורש. ע"פ משלי לא, ז: "יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד".
[6]ע"פ קינת הנביא ירמיה (ח, כב): "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי".
[7]פירוש – ורוחי נשחתה, ומרגיש אני קרוב למות. ע"פ איוב יז, א, ומצודת דוד שם.
[8]ע"פ ברכות ג, א.
[9]כותל בית המקדש, שהוא תפארת לישראל. עיין רמב"ן שמות כח, ב ד"ה "ועל דרך האמת".
[10]ע"פ תהלים עח, סט: "וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם". והכוונה שיוצר העולם יבנה את המקדש כמו שברא שמים וארץ בשתי ידיו, וכמו ששמים וארץ "אין להם חליפין, אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה" (רש"י שם). ויבנהו "בנין עדי עד, כמו השמים הרמים, ויסדם להיות לעולם כמו הארץ" (מצודת דוד). ובמלבי"ם שם: "שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים, עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ".