רבי משה אלשיך - האלשיך הקדוש   
נולד סביבות רס"ז-ר"פ – נלב"ע בי"ג בניסן ש"ס (או שנ"ד)

לקט נבחר מספרו 'תורת משה' - דרשות ופירושים על התנ"ך מהמהר"ם אלשיך

להשלמה ולמראה מקומות נוספים ראו נספח ב המצורף.

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל... וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתו. וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כה, כה-ל). רמז לנו ענין הגלויות, ואמר כִּמְדַבֵּר עם עמו אשר בירושלים ויהודה, ויאמר: "כי ימוך אחיך" מן המצוות... "ויצא ביובל", שיֵצא מטומאת אשמותיו, והוא עניין חבלי משיח להשיבם, ואז בודאי "ושב לאחוזתו".

ושמא תאמר: ואיזה משכון יהיה לנו להיות בטוחים על הגאולה ההיא? הלא הוא כי הנה "איש" זה הקב"ה, "כי ימכור בית מושב" הוא בית המקדש^[1], כי תמיד הוא לו ל"מושב" גם אחר המכירה למלכויות, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). וגם כי מכר את הבית לא יבצר מהיות לפניו "עיר חומה"... ובזה אנו בטוחים כי "אם לא יגאל עד מלאת לו" הוא עת קץ, אז "וקם הבית אשר לו חומה" לפניו יתברך וכו' "לצמיתות", והוא המשכון, כי ודאי לא יניח ביתו אשר אהב.

"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ..." (דברים ז, א. בהקדמה שלישית): מחכמי האמת, כי כל דבר קדושה בנוסעה ממקום המיוחד לה אל מקום זולתה, לא בהחלט תוסר מן המקום אשר היתה שמה, כי על כן גם בנסוע השכינה על ידי החורבן, כמו שאמרו ז"ל (איכה רבתי א אות לג) על פסוק "וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ" (איכה א, ו), עם כל זה לא זזה מציאות שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב)...

ועל דרך זה, בנפשות עם בני ישראל, כי בבא כל ישראל, רוח ונפש ונשמה, אל גוִיות ישראל למטה, לא יתעקרו משם לגמרי כי אם שורש כל אחד מהנה נשאר במקומו, דבק בשורשו תחת כנפי השכינה כנודע. ועל כן, בבא כל איש ישראל מחוצה לארץ, לארץ, יתייחס לבא ומתקרב אל שורשו, כי שם הוא עם השכינה, כי על כן "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" (תהלים פז, ה), וכמאמרנו על פסוק (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ כו'", שהוא לך והדבק לך, שהוא אל עצמך ושורשך, שהוא בארץ העליונה שכנגד ארץ ישראל למטה, המקושרת בה כנודע.

"זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו יב, ה-ו, בד"ה או יאמר). יאמר, "זמרו ה' כי גאות עשה", כי לא פעל על ידי אמצעיים שפלים... כי אם גאות שלו מאליו עשה הכל. וזה אינו חידוש, כי "מודעת זאת בכל הארץ", אך מה שאני אומר הוא דבר בלתי נודע לכל, והוא: "צהלי ורני וכו'".

והוא [בהקדים] במה שידענו (שמות רבה ב, ב) כי גם אחר החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, וגם ציון נקראת (תהלים פז, ג): "עִיר הָאֱלֹהִים" גם אחר החורבן, והוא הנודע כי כל מקום שהוקבעה בו שכינה, גם בהסתלקה אין המקום משולל ממנה לגמרי, כי אם נשאר שם בחינת מציאותה... אמר כמדבר אל השכינה שנשארה מאז יושבת בה: "צהלי ורני", את "יושבת ציון", היא שכינה, "כי" הנה עתה "גדול בקרבך", הוא שם ההוי־ה במלואו, הנקרא 'גדול' כמדובר בקודם (=בפירושו לעיל), הוא שורה בקרבך כהיכל אליו, ובאמצעותך הוא "קדוש ישראל", קדוש שלהם, שוכן בקרבם. כי הוא בקרבך ואת בישראל, נמצא כי הוא באמצעותך, שהוא בקרבך, שוכן בישראל.

"שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד" (יואל ד, טו-יז).

אם יאמר איש: הלא יעזרו את האומות כוכבי מזלם העולים הם למעלה, או שריהם של מעלה, או אולי עונות ישראל אשר עשו באורך הגלות מהחורבן והלאה, שיהיו כמתייאשים מן הגאולה חלילה. לזה אמר: מענין כוכבי מזלות הגוים - משום־הכי אין פחד, כי אחר ש"שמש וירח קדרו" כאמור למעלה, השמש יהפך לחשך והירח לדם שהם הגדולים, כל שכן שה"כוכבים אספו נגהם" ויוסר כחם מלהאיר שפע במושפעים מהם.      
וגם מענין שריהם שבשמים - גם כן אין פחד, כי הנה "וה' מציון", אשר הוא שוכן בה, "ישאג" על תורה שמציון תצא, שהיא עגומה על ידי הגוים ההם בגלות, ו"מירושלים", אשר בה בית המקדש, שלא זזה שכינה מכותל מערבי, משם "יתן קולו" על אשר החריבוהו גוים, ועל ידי כן "ורעשו שמים" אשר שם שרי האומות, ואחריהם גוייהם אשר בארץ, וזהו שמים וארץ כי הרעשת שריהם תעשה רושם ותשות כח באומותם... "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", שלא הפסקתי מלכנות שם אלקותי עליכם מהחורבן והלאה, במה שאני "שוכן בציון" עודנו "הר קדשי", שהוא אחר החורבן שנעשה הר.

ושמא תאמרו: אם ה' שוכן בציון ובירושלים, למה זרים נכנסים שם ואינך מקפיד? לזה אמר: "והיתה ירושלים קדש", ואז כאשר תהיה קדש, מאז "וזרים לא יעברו בה עוד", מה שאין כן עתה, כי באו בה זרים בזמן החורבן וחללוה, ואין קדושה זולת בנקודת מושב השכינה בלבד.

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר" (עמוס ח, ט)... אם יצוייר יבא (=ישקע) השמש בחצי היום, לא תהיה שקיעתו מתחת לארץ, כי אם למעלה מהרקיע, ותשאר הארץ משוללת שמש, אך עדיין יהיה אור בעולם גם שלא יהיה בו שמש, כי גבול חשך הלילה עדיין לא הגיע...

ויהיה הנמשל: כי שמש המאיר לעולם היא שכינה לעם ישראל, וידוע שכל עוד ששכינה עמנו אין רעה שולטת בהם, כמאמרם ז"ל באיכה רבתי (פתיחתא כד)... וזהו "והבאתי השמש בצהרים", שבעיקר הצלחתם יביא השמש, [כלומר] שיסלק שכינתו מעל הארץ, ועדיין יהיה קצת אור, כי גם שעיקר שכינה נסתלקה לא יבצר מהשאר בחינת התפשטותה, כי זהו אשר לא זזה מכותל מערבי, באופן שמהראוי היה שגם אור מציאות ההתפשטות הנשאר ימנע צרות מישראל, אלא גודל העונות גורמים שיחשיך הוא ית' לישראל בצרות, עם היות "ביום אור", אשר לא נעדר מציאות ההתפשטות האמור.

"וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'. זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן וכו'" (תהלים ט, יא-יב). "כי לא עזבת דורשיך ה''" ביד מדת הדין, כך לא תעזוב אותם בגלות... - על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בָּעדו יתברך ואומרת: הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה'" על היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החורבן, כענין "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד, ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה.

"ה', שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת. יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ" (תהלים פרק קמו, ט-י). ענין ידוע מרבותינו ז"ל (עי' במדבר רבה כ, כב) שאלמלא היתה שכינה עמהם לא היו נגאלים... עוד יש לכם משכון גדול להיות בטוחים ליגאל... כי אפילו בכל דור ודור לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), ואין זה רק (=אלא) למען יהיה לנו בטחון שיגאלנו ונשוב אל מקדש ה' כוננו ידיו, וממתין לנו שם בדור ודור עד נשוב במהרה בימינו. וזהו "אלקיך ציון לדור ודור", והוא מאמרנו על פסוק "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג)^[2]. על כן כל כך הוא ודאי, שראוי שמעתה תהללו את שם י-ה העומד ניצב לגאלכם לעתיד, כמאמרו יתברך "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ וכו'" (שמות יז, טז. ועיין ברש"י שם) וזהו אומרו "הללוי-ה".

"נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל, הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם, בָּרוּךְ אֱלֹהִים" (תהלים סח, לו). הנה ידענו כי עם היות שלא יִבַצר מהיות כי שכינה עלתה למעלה בעת החורבן, עם כל זה יש בחינה שלא זזה מכותל מערבי כנודע מרבותינו ז"ל (שמות רבה ב, ב).

[על כך] אמר כי ממלכות הארץ המשעבדים את ישראל, אל תחשבו כי אחר שעיקר שכינה עלתה, שְׁמה שנשארה בכותל מערבי אין ליירא ממנה, כי דעו כי "נורא אלקים" גם אשר הוא "ממקדשך" למטה, כי כל כך הוא נורא ש"א־ל ישראל הוא הנותן עוז" כו', שאלמלא חסד א־ל לא היה להם כח לסבול הגלות, כי גם שהעיקר למעלה, חלק הנשאר [בכותל המערבי] הוא מושפע מהעליון, וזהו "ברוך אלקים", כי הוא מושפע החלק הנשאר למטה מכחותיו יתברך העליונים. וזהו משמעות [המילה] "ברוך" ליודעיו^[3], שהוא מושפע וברוך מא־ל ישראל הנזכר.

"אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם. כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג, ב-ד). "אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות", הוא בקום מרדכי [היהודי] - שהוא חלק ממני, כנודע, כי כל נפשות ישראל אחת יחשבו וכל גויותיהם כאברי גוף אחד (ילקוט שמעוני קלז) - שקם אז בשוקים וברחוב העיר [היה] צועק צעקה גדולה ומרה. כי מרדכי יתייחס לכל הכללות, כי כל מעשיו כאילו עשינו אנחנו.

ועל כן אמר "אקומה", כאילו כולנו עשינו, "ואסובבה בעיר" כמדובר. וגם שתכף לא נושענו ו"בקשתיו ולא מצאתיו", הלא לא אִחָרְתַ הדבר ו"מצאוני השומרים וכו'"... הם תינוקות של בית רבן הנקראים 'נטורי קרתא' כמאמר רבי חייא (איכה רבה פתיחתא ב), וזהו השומרים הסובבים אז ומהלכים בעיר, כי מצאם בשוק, ואשאלה להם... "את שאהבה נפשי" הוא יתברך "ראיתם"...? ואז "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי" ואושעה. ואז, בהחילו לימצֵא לי, "אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי" הוא כותל מערבי, ונבנה החדר הוא בית המקדש על תלו, ושרתה שם שכינה בעצם במקום שהיה שם בתחלה בימי אבותי, וזהו "אל חדר הורתי". (עיין עוד בדבריו הארוכים שם).

"בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח, יד). משיבים ישראל ואומרים: "ברח דודי כו'", לומר, הנה ידעתי כי לבך שלם עמי, ולא נטשתני גם עודני בגלות בחוץ לארץ, והדין עמך שתיחל עד שובי עדך, אמנם הנני נוטשת צרתי ודואגת על כבוד שכינתך, כי כביכול היא עִמי - כמאמר ספר הזוהר (ח"ב פב, ב) על מראת יחזקאל "הָיֹה הָיָה דְבַר ה'" (יחזקאל א, ג), שהראה לו כל המרכבה בבבל למען הודיע את ישראל כי שכינה עמהם ולא יתייאשו מהגאולה - ואינו כבודה תהיה בחוץ לארץ.
על כן אומרת כנסת ישראל: "ברח לך דודי", כלומר ברח לך מחוץ לארץ מקום הגולה, ולך לך לעצמך במקום שלא חסרה שכינה משם, הוא בית המקדש שלא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). גם הבחינה אשר אתנו (שמתגלה בהישרדות האומה בגלות) ברח לך, אל הבחינה שלא זזה משם. וזהו אומרו "לְךָ", כלומר ברח אל עצמך כי לא זזה כח שכינה משם.      
ושמא תאמר, איך תעזבני בבורחך ואספה בין הנכרים, הנה התיקון הוא "ודמה לך לצבי". והוא כי דרך הצבי שבמרוצת בריחתו הופך תמיד פניו לאחוריו נגד מקום נסיעתו, כן אתה בברחך דְמֵה לצבי שפניו כלפי מקום נסיעתו, ויהיה פני השגחתך תמיד אלינו אל מקום נסיעתך להשגיח בנו משם. או עשה דרך אחרת, שאם לא תדמה לצבי, שתמיד הופך פניו, דְמֵה לעופר האילים בחור שבהם קלי המרוצה מאד. וזהו "או לעופר האילים", שלא תאחר אחר ברחך מאתנו, כי אם תמהר לשוב אלינו לגאלנו.   
ואנה תלך בברחך? אל "הרי בשמים", בהר המוריה, שהריח נחוח אשר שם תמיד מריח. כי אדם הקריב שם, וכן נח, ואברהם עקד שם את יצחק בנו, ויעקב הקים שם מצבה, וישראל הקריבו שם כמה קרבנות והקטרות, שעדיין הריח לא נתבטל. ואם אין אנו כדאים, תריח בריח ניחוחם להשגיח בנו משם, ולא יהיה תואר גלות נאמר בך חלילה. כי נחנו מה לפני כסא כבודך שלמעננו תהיה בקרב הנכרים, רק ברח לך אל המקום בחר לו יה והר המוריה.

"וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן" (איכה ב, ו). והנה על זה יחרד כל לב, למה עשה ה' ככה להשליט זדים ארורים בבית אשר שכן שמו בו. על כן אמר, דע כי ויחמס כגן וכו'. כלומר הנה שני דברים אומר לך: אחד, כי במה ששלחו יד לא היה בו כבר קדושה, כי מכסה קדושתו יתברך שהיתה מחופפת עליו סילקו ויגלה הבית ממנו. שנית, כי לא עזב הבית לגמרי כי עדיין שכינה בכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), וכמו שאמרו ז"ל, כי על כן לא נגעו בה אויבים, כדאיתא באיכה רבתי (א, לא). עוד שלישית, והוא כי מעולם לא בטלו כל הנחמות טובות וישועות מהיות דרך שם, כי שם "שער השמים" (פרקי דרבי אליעזר, לה), ועל כן גם כל תפלותינו נוכח המקדש, כי משם כל תפלות עולות וכל השפע יורד לעולם.

ונבא אל הענין, והוא כי חילק מקומות הקדושה אל שלש הדרגות. בית קדש הקדשים - אשר שם ה', ולא היה נכנס שם זולת כהן גדול ביום הכיפורים. והעזרות - שבהן היו ישראל משתעשעים עם יוצרם במועדים. וציון - כי גם היא חביבה לפניו יתברך.

אמר על הראשון "ויחמס כגן שֻׂכּוֹ" (מלשון סוכה), הוא בית קדש הקדשים שהיה שם בעצם וראשונה, כשומר הפרדס שעושה לו סוכה בכרם, ואמר שגלה אותו ממכסה אור השכינה החופפת עליו. הוא הדבר הראשון שכתבנו, כי תחלת הכל סילק מעל הבית אור השכינה החופפת, באופן שלא השליט הוא יתברך את האויב בעוד אותה הקדושה היתה שם במקום שנגעוּ.     
ועל השנית, שגם לא הניח המקום משולל שכינה, במקום שלא נגעוּ, שהוא בכותל מערבי (איכה רבתי א, לא), אמר "כגן", שהוא מגולה מלמעלה אך לא מן הצדדין כי גדר לו סביב, כך מה שנתגלה (=סילוק שכינה) היה מלמעלה, אך לא מן הצד, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי.    
ועל השלישית, כי גם ששלטו אויבים, להגן על ישראל לא יבצר מלהיות "כְּגַן רָוֶה" (עיין ישעיה נח, יא; ירמיה לא, יא), כי משם יצמיח ויפריח שפע לעולם הלז כי הוא שער השמים. כי על כן נצטוינו להתפלל דרך שם, כי שם צוה ה' את הברכה לקבל התפילות ולהצמיח ישועות. וזהו אומרו "כגן", כי גם שנתגלה מהשכינה, עודנו כגן הזה, שבהיותו מגולה מצמיח ומפריח... והוא הנודע כי כל השפע הבא לעולם לקיימו ולבסמו משם הוא... וכן ציון, לא תבצר קדושה ממנה, כי היא "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז, ג), אלא ששכח ה' מציון שמחת מועד ושבת, ועל ידי צרת מקומות הקדש נאץ מלך וכהן ולא איבדם לגמרי.

"נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת" (איכה ה, ב-ג). הן אמת שנסתלקה שכינה מעל הארץ, אך לא לגמרי, כי לא זזה בחינת שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). וזהו "אִמותינו" שהן ציון וירושלם המתייחסות לאִמותינו, שעל כן יקראו אותנו "בת ציון", "בת ירושלם", הן "כאלמנות" ולא אלמנות ממש, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי. והוא מאמרנו על פסוק "עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה" (תהלים פז ג, הובא לעיל), באופן כי לא כמו זר יחשב שובך להשרות שכינתך, היא הבחינה הגדולה שנסתלקה, כיון שלא מאסת עירך.

 ↓↓

בנוסף לדברי האלשיך שהובאו בציטוט מלא, להלן מראי־מקום עיקריים לכתביו הנוספים בהם נזכר ענין ה"כותל המערבי". ליד כל מראה־מקום רשמנו בקצרה את הרעיון העולה מדבריו שם השייכים להבנת מהותו של ה"כותל המערבי":

בראשית ב, ז – אחר החורבן נותרה התפשטות שכינה מצד מה בכותל המערבי.

דברים ד, כו – בחורבן ירושלים נתרוקנה העיר מהעם לגמרי, אך ה' יתברך נשאר בה בכך שלא זזה שכינה מכותל מערבי.

דברים ד, לב – בחורבן המקדש עלתה עיקר השכינה למעלה, אך עם כל זה לא זזה מכותל מערבי ועדיין ה' משגיח בכל מקום.

דברים ז, א - כל מקום שנקבעה בו פעם שכינה, גם בהסתלקה אין המקום משולל ממנה לגמרי, כי אם נשאר שם בחינת מציאותה.

דברים יב, י – העובדה ששכינה לעולם לא זזה מכותל מערבי מלמדת שהשכינה קבועה שם בעצם ולא באופן מקרי וזמני.

ישעיהו ו, יב – בינתיים הכותל המערבי הוא "קרב הארץ" ושם השכינה, עד שתשוב להופיע בשלמותה באחרית הימים.

ישעיה כד, יב-יג – רושם השכינה שנותרה מבית המקדש בכותל המערבי הוא כרטיבות השמן הנשארת לאחר שמפנים זיתים מן המכבש (וכן היא השכינה שנמצאת עם ישראל בגלות בין העמים).

ישעיהו מט, יד – בחורבן נסתלק גילוי שם הוי-ה, אך שם אדנות לא עזבנו, וזהו ענין שכינה בכותל מערבי.

ישעיהו נו, א - עיקר שכינה עלתה ונעלמה בחורבן, ומה שנשאר בכותל מערבי הוא מציאות התפשטות כבודה (וכן הוא עניין מאמר חז"ל ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהם"), ואמנם זהו חסד גדול שעשה עִמנו בגלותנו, אך אנו מבקשים את חזרת שכינתו לציון בהתגלותה בעצמה.

ישעיהו סג, טו – הביטוי "בית קדשנו ותפארתנו" בעת החורבן רומז לשכינה שבבית מקדש של מעלה הנקרא "זבול קדשך", ולשכינה שלא זזה מבית מקדש של מטה אלא נשארה בכותל מערבי וזוהי תפארתו יתברך.

ירמיהו כה, כח-ל - הבחינה של השראת שכינתו יתברך בבית המקדש נסתלקה בחורבן, אך עוד נשארה בחינת מה של שכינה שלא זזה מכותל מערבי, שהיא כביכול מכוסה ומשוללת יכולת להאיר.

עמוס ז, ז – גם כשבית המקדש חרב עודנו בקדושתו ולא שמם לגמרי, כי על כן לא זזה שכינה מכותל מערבי.

מיכה א, ח – ה' יתברך היכה בירושלים כדי לכפר בעד העם, אך לא געל בה כאשר היה בשומרון, כי אם אדרבה לא הזיז שכינתו מכותל מערבי.

צפניה ג, טז - בחורבן המקדש נותרה שכינתו יתברך ולא זזה מכותל מערבי, ועם כל זה היו גוים מרקדים בהיכלו ומחריש ואינו מתגלה שם, אך בגאולה העתידה יאמר לירושלים: 'אל תיראי ציון לא ירפו ידיך, כי הפעם הזאת לא רק השכינה (אד-נות) כי אם גם ה' (הוי-ה) יהיה בקרבך'.

צפניה ג, יח – בחורבן נותרה השכינה בכותל מערבי השמם והחרב בלי הארת השם הגדול (הארת שם הוי-ה), וזה כביכול חרפה, שאין שם הארת פני ה' יתברך אלא בחינת שם אד-נות בלבד.

תהלים ב, ד-ה (וכיוצ"ב בדניאל ט, סוף טז) - השם הגדול (הוי-ה) השורה עם שכינתו בבית המקדש כשהוא בנוי, נסתלק בחורבן לשמים. אך שכינה, שהיא שם אד-נות, לא זזה מכותלו המערבי.

תהלים מו, ה - גם בימי הגלות אלוקים שוכן בירושלים, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב) אחרי שכבר השכין שמו יתברך שם, וכך יש לנו עזרה בגלותנו מכוח שם אלוקים (אפילו שאז שם הוי-ה אינו בגילוי).

תהלים נג, ז – אודות לשם אלוקים השרוי בציון, שלא זזה שכינה מכותל מערבי, לא הצליחו המן הרשע ובניו בשליחותם לבטל את בנין בית המקדש השני.

תהלים עד, ב – העובדה שגם לאַחַר שנחרב הבית השאיר ה' שכינתו בהר ציון ולא זזה שכינה מכותל מערבי, באה ללמדנו שאין רצונו יתברך לכלותינו בגלות אלא חָפֵץ להחזירנו אליו לציון, ובינתיים שומר על ישראל בגלותם מפני הקמים עליהם להשמידם.

תהלים עד, טו – "שכינה כי לא זזה מכותל מערבי", היינו שהיא אמנם נשארה בתוך בית המקדש אלא שהיא כמלובשת וכעוטיה בהסתר גדול, כדבר שהוא בקרב חיק.

תהלים עח, סט - השראת שכינה במבנה המקדש של מטה תלויה בבית מקדש של מעלה, שהוא מכוון כנגדו וכל פרטי מציאות של מטה הם דוגמא לכל מה שבמקדש של מעלה. ולכן לעולם ועד תשרה בו שכינה, מעין השכינה שבבית העליון שהשראתה לא תמוט לעולם, ועל כן גם בחורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי.

תהלים קב, טז – בחורבן הבית הראשון לא זזה שכינה מכותל מערבי, אלא היתה נסתרת שם, כי אין זה לכבודו יתברך שגויים מרקדים בהיכלו ואינם נענשים. וכשנבנה הבית השני התברר לעיני כל שהשם־יתברך היה שם תמיד, ואז התקדש שמו בעולם.

תהלים קכג, א - ידוע שאף ש"לא זזה שכינה מכותל מערבי", עיקר שכינה נסתלקה למעלה, ועל הבחינה ההיא שנסתלקה אנו מבקשים בתפילה: "המחזיר שכינתו לציון".

שיר השירים ב, ט - "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" היא הראיה שגם בגלותנו לא עזבנו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה ב, ב): "לא זזה שכינה מכותל מערבי".

איכה א, א - השכינה שורה במקום המקדש בעצם ולא במקרה, ולכן כאשר חטאו ישראל לא יצאה השכינה מהם ועזבתם במקומם, אלא הם הוצאו ממנה אל הגלות והיא נותרה בכותל מערבי.

איכה א, א (בסוף); איכה א, ב; איכה ה, ב-ג – כשישראל שולחו לגלות, ירושלים נותרה בדד "כאלמנה", ולא אלמנה ממש, כי "לא זזה שכינה מכותל מערבי".

איכה ה, יח-יט - גדול הפסדנו בסילוק הצדיקים יותר מחורבן בית המקדש, כי בחורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי לדור ודור, מה שאין כן בסילוק הצדיקים שאפילו גדר שכינה מסתלקת מעלינו בסילוקם.

דניאל ה, א – אף שגלינו מארצנו וסילק השם־יתברך שכינתו מארצו ומביתו, עודנו מחזיק בהיכל ביתו על ידי שלא זזה שכינה מכותל מערבי.

דניאל ט, טז – רבותינו ז"ל הורו לנו במקומות רבים, כי אף שמפני חטאינו נשתלחה יד בבית קדשנו ותפארתנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי. ועל כן לא שלטו בו האויבים ועודנו קיים, כאשר כתוב במדרש איכה רבתי (א, לא) שכותלי מקום המקדש חולקו בגורל לארבעה שרים, ונפל גורל כותל מערבי לשר הערביים, ושלושת השרים האחרים הרסו חלקם והוא לא שלח יד בחלקו למען יראו וידעו דורות הבאים את כבוד הבית שחרב.

ענין הכותל המערבי הוזכר בפירוש האלשיך, כבדרך אגב, במקומות נוספים:   

דברים לג, יב; ישעיה מט, טו; ירמיה ח, יח; ירמיה ט, א; ירמיה ט, טז; תהלים קו, לד; תהלים קח, ה; תהלים קלב, יג; שיר השירים ח, יב.