תי"ט (1659) - רבי אליעזר נחמן ...רבי אליעזר נחמן פואה תי"ט (1659) - רבי אליעזר נחמן פואה
חזרהעריכה
פרטים (0)
המקובל רבי אליעזר נחמן בן רבי שמואל פואה תלמיד הרמ"ע מפאנו נלב"ע ב' בתמוז תי"ט
דוד המלך צפה ברוח הקודש שהאומות ינסו להעלים את שריד המקדש, לטמאו ולטמא את ישראל, ובכך להפריד בין ישראל לה' יתברך, וכן היה עד שבימי הסולטאן הטורקי ציווה לנקות את מקום הקודש ורחץ את הכותל מהאשפה שכוסה בה
מה שאמר (תהלים קיג, ז): "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", צפה דוד ברוח הקודש מה שהיו עתידין לעשות אומות העולם במקום בית המקדש, אשר שם כותל מערבי, שלא זזה שכינה משם לעולם (שמות רבה ב, ב)[1].
וזה, כי הוגד לי שבימי המלך הגדול סולטאן סולימאן (מלך עות'מאני בשנים רפ"א-שכ"ז) לא היה נודע מקום בית המקדש, וציווה 'לחפש את ירושלם' למצוא אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטִנוף. ויאמר לה: מה זה בראשך? ותאמר: זבל! ולהיכן את מוליכתו? אמרה: למקום פלוני. אמר לה: מאיזה מקום את? אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד המקום הזה אין שום אשפה?! אמרה לו: קבלה היא בידינו, שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה. אמר הממונה בעצמו (=בלבו): הלא דבר הוא. וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא, שמרוב הימים נהפך לעפר בתחתיתו, ויגל את מקום הקודש. ויבוא ויגד אל המלך, וישמח מאוד, וציווה לכבדו ולרבצו (=לנקותו מהעפר) ולרחוץ הכותל במי שושנים. ושם עשו בית תפלתם, יעקרהָ ה' ויחזיר לכונן אותו על מכונו, ויראנו בבנינו ובשיכון שכינתו בתוכו.
צאו וראו עד היכן הגיעה רעת שונאינו, כי האשה הזאת אדומית היתה[2], כאשר אמרה היא אל הממונה הנזכר, וכל כוונתה אינה אלא לטמא את הקודש, ולטמאנו, למען יסלק הוא יתברך השגחתו ממנו חס־ושלום. ולזה אמר דוד "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", שהוא כמשמעו, שעשו מקום הקודש אשפה, ומשם ירים האביון הנזכר;
רצה ה' יתברך להשכין שכינת עוזו במקדש שתהיה עמנו תמיד ומאז לא זזה מכותל מערב
"אִלּוּ בָּנָה לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא בָנָה לָנוּ בֵּית הַבְּחִירָה"[3], הוא קודש הקדשים, "דַּיֵּינוּ", הואיל והיה מקבל ברצון את קרבנותינו משם. אבל רצה לבנות גם כן לנו בית הבחירה – להשכין שם שכינת עֻזו יתברך, ותהיה תמיד עמנו, ומאז והלאה לא זזה שכינה מכותל מערב (שמות־רבה ב, ב), כן תִגלה לעיני כל העמים במהרה בימינו;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא בדמיון לחלוחית השמן שלעולם נשארת בכלי
כל מקום ששורָה קדושה, הגם כי תסתלק משם תשאר בו הרושם, כטעם 'לא זזה שכינה מכותל מערבי' (שמות־רבה ב, ב), כי היא בדמיון פח של שמן שנשבר או נתרוקן, שעם כי אין בו שמן, נשאר הכלי או השברים משוחים מבפנים[4].
מקורות:
'מדרש בחדוש' על הגדה של פסח, דפוס ויניציאה ה'ת"א, דף לא, א (מוגה מכת"י ע"פ מהדורת 'מכון הוד והדר', ירושלים תשע"ה, עמ'
[1]ראה לשון רבו הרמ"ע מפאנו (יונת אלם פרק פא): "כי יש לה (למלכות) שָׁם בחינה קבועה אשר איננה יורדת אפילו עם המיעוט, בסוד 'לא זזה שכינה מכותל מערבי' אחוריו של זעיר... ובסוד 'מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ' (ישעיה מג, ה)".
[2] נראה שכוונתו לומר שהיתה נוצריה. ובדפו"ר: ארמית.
[3] כך בנוסח הגדה של פסח מכתבי־יד עתיקים. וכן בספר 'ערבי פסחים' לרבי שאול הכהן מג'רבה, קרבן פסח פסקא מ, הביא כנוסח וכפירושו של רבנו, וכתב שנראה שהיא הנוסחה הנכונה.
[4] וכן נרמז במה שכתב רבו הרמ"ע מפאנו על דרך הסוד (יונת אלם, מהדו"ב מכת"י, חלק א פרק י): "ואמרו חכמים (שמות־רבה ב, ב): 'לא זזה שכינה מכותל מערבי', לא זזה בגימטריה נ', שכינה אחת וכותל מערבי אחד, הרי כאן ב' משלימין מספר ב"ן. וידוע כי ב"ן בכל מקום הוא קרקע המשכן".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
המקובל רבי אליעזר נחמן בן רבי שמואל פואה
תלמיד הרמ"ע מפאנו
נלב"ע ב' בתמוז תי"ט
דוד המלך צפה ברוח הקודש שהאומות ינסו להעלים את שריד המקדש, לטמאו ולטמא את ישראל, ובכך להפריד בין ישראל לה' יתברך, וכן היה עד שבימי הסולטאן הטורקי ציווה לנקות את מקום הקודש ורחץ את הכותל מהאשפה שכוסה בה
מה שאמר (תהלים קיג, ז): "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", צפה דוד ברוח הקודש מה שהיו עתידין לעשות אומות העולם במקום בית המקדש, אשר שם כותל מערבי, שלא זזה שכינה משם לעולם (שמות רבה ב, ב)[1].
וזה, כי הוגד לי שבימי המלך הגדול סולטאן סולימאן (מלך עות'מאני בשנים רפ"א-שכ"ז) לא היה נודע מקום בית המקדש, וציווה 'לחפש את ירושלם' למצוא אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטִנוף. ויאמר לה: מה זה בראשך? ותאמר: זבל! ולהיכן את מוליכתו? אמרה: למקום פלוני. אמר לה: מאיזה מקום את? אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד המקום הזה אין שום אשפה?! אמרה לו: קבלה היא בידינו, שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה. אמר הממונה בעצמו (=בלבו): הלא דבר הוא. וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא, שמרוב הימים נהפך לעפר בתחתיתו, ויגל את מקום הקודש. ויבוא ויגד אל המלך, וישמח מאוד, וציווה לכבדו ולרבצו (=לנקותו מהעפר) ולרחוץ הכותל במי שושנים. ושם עשו בית תפלתם, יעקרהָ ה' ויחזיר לכונן אותו על מכונו, ויראנו בבנינו ובשיכון שכינתו בתוכו.
צאו וראו עד היכן הגיעה רעת שונאינו, כי האשה הזאת אדומית היתה[2], כאשר אמרה היא אל הממונה הנזכר, וכל כוונתה אינה אלא לטמא את הקודש, ולטמאנו, למען יסלק הוא יתברך השגחתו ממנו חס־ושלום. ולזה אמר דוד "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", שהוא כמשמעו, שעשו מקום הקודש אשפה, ומשם ירים האביון הנזכר;
רצה ה' יתברך להשכין שכינת עוזו במקדש שתהיה עמנו תמיד ומאז לא זזה מכותל מערב
"אִלּוּ בָּנָה לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא בָנָה לָנוּ בֵּית הַבְּחִירָה"[3], הוא קודש הקדשים, "דַּיֵּינוּ", הואיל והיה מקבל ברצון את קרבנותינו משם. אבל רצה לבנות גם כן לנו בית הבחירה – להשכין שם שכינת עֻזו יתברך, ותהיה תמיד עמנו, ומאז והלאה לא זזה שכינה מכותל מערב (שמות־רבה ב, ב), כן תִגלה לעיני כל העמים במהרה בימינו;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא בדמיון לחלוחית השמן שלעולם נשארת בכלי
כל מקום ששורָה קדושה, הגם כי תסתלק משם תשאר בו הרושם, כטעם 'לא זזה שכינה מכותל מערבי' (שמות־רבה ב, ב), כי היא בדמיון פח של שמן שנשבר או נתרוקן, שעם כי אין בו שמן, נשאר הכלי או השברים משוחים מבפנים[4].
מקורות:
'מדרש בחדוש' על הגדה של פסח, דפוס ויניציאה ה'ת"א, דף לא, א
(מוגה מכת"י ע"פ מהדורת 'מכון הוד והדר', ירושלים תשע"ה, עמ'
רנד);
שם, במהדורת 'הוד והדר' עמ' רלד-רלה;
גרן ארנ"ן, פנחס כח, כו (מובא שם, עמ' רכ הערה תקלז).
____________________________________________________________________________
[1]ראה לשון רבו הרמ"ע מפאנו (יונת אלם פרק פא): "כי יש לה (למלכות) שָׁם בחינה קבועה אשר איננה יורדת אפילו עם המיעוט, בסוד 'לא זזה שכינה מכותל מערבי' אחוריו של זעיר... ובסוד 'מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ' (ישעיה מג, ה)".
[2] נראה שכוונתו לומר שהיתה נוצריה. ובדפו"ר: ארמית.
[3] כך בנוסח הגדה של פסח מכתבי־יד עתיקים. וכן בספר 'ערבי פסחים' לרבי שאול הכהן מג'רבה, קרבן פסח פסקא מ, הביא כנוסח וכפירושו של רבנו, וכתב שנראה שהיא הנוסחה הנכונה.
[4] וכן נרמז במה שכתב רבו הרמ"ע מפאנו על דרך הסוד (יונת אלם, מהדו"ב מכת"י, חלק א פרק י): "ואמרו חכמים (שמות־רבה ב, ב): 'לא זזה שכינה מכותל מערבי', לא זזה בגימטריה נ', שכינה אחת וכותל מערבי אחד, הרי כאן ב' משלימין מספר ב"ן. וידוע כי ב"ן בכל מקום הוא קרקע המשכן".