"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין    
ו' בניסן תרמ"ה - ערב שבת הגדול ט' בניסן תשכ"ט

אחזתי באבני הכותל ובקשתי מה' שיהא נא עִמדי 

כשעליתי ארצה והגעתי לירושלים ואני גלמוד ובודד, ואף רעב ללחם, ניגשתי ל'כותל המערבי', אחזתי באבני הכותל, ואמרתי: 'רבונו של עולם: אני כה גלמוד כאן, היֵה נא אתה עִמדי'. ואמנם חשתי באותה שעה כי ה' עִמדי ושבתי לביתי כשחיוך על שפתי.

זכרון המקדש בכותל המערבי הוא דבר חי,
ודמעות ישראל לפני הכותל הן אות ומקור תקווה

כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר. בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו, אף מוסיף לבכות ולהתאבל עליו זמן מה לאחר מכן. ולא עוד. כעבור שנה-שנתיים אין כח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הנפטר הלך לעולמו ואנו פונים לעולמנו ו'גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב' (פסחים נד, ב).

וראה זה פלא: על חורבן בית־המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו, שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים – עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש, שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות...

ולא פלא, אלא אות הוא: ללמדנו, שלא מת מונח לפנינו. בית־המקדש לא מת.

על מת, ולוּ קדוש, גדול ויקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו. האלוהים לקחו. וכאן, אם יש בנו כח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד, אות הוא שהדבר שאנו בוכים עליו – חי, לא מת. אות הוא שיש תקווה.

והנה על הכותל שופכים יהודים את דמעותיהם כמעט אלפיים שנה! סימן הוא כי הכותל אינו מת, כי אם דבר חי!^[1]

להגיע לכותל בשמחה אבל מתוך חרדת קודש 

עלינו להתפלל ולבקש, שלא יהא לבנו גס בשריד קדשנו. ושאותה חוויה שהיתה בלבנו אז, כשהיינו מגיעים אל הכותל בימים ההם מתוך הרגשת חרדה, תמשיך להתקיים גם עתה, כשאנו באים אליו בשמחה.^[2]

מקורות (דברים שבעל־פה):         
הספר 'איש צדיק היה', בעריכת ר' שמחה רז, מהדורת כסלו תשנ"ד -        
עמ' 241 (בשם שלמה הררי), 268 (בשם ר' שמחה רז);            
חוברת "כי ששת ימים עשה ד'", עמ' כב (בשם הרמ"צ נריה)

[1] המשפט האחרון נוסף ע"פ מאמר על רבי אריה לוין מאת הרב אבי כהנא, שפורסם ברשת באתר "חידוש".

[2] הרב משה צבי נריה זצ"ל העיד, כי כך אמר לו רבי אריה בפגישתם הראשונה ליד הכותל־המערבי המשוחרר. וראו עוד בספר 'איש צדיק היה' עמ' 247.