השל"ה הקדוש > רבי ישעיה הלוי הורוויץ     
ראב"ד ירושלים[1]
נולד בערך בשנת שי"ח – נלב"ע י"א בניסן ש"צ

מקום המנורה והשלחן בהיכל רומז לעדות שלא תזוז השכינה מישראל בגלות אפילו כשלא תהיה הכנה מצדנו לקבלת שפע אלוקי, והעדות היתה בנר מערבי, משום שעל הכותל המערבי נגזר שלא יחרב ואף בחורבן בית המקדש נשאר בכותל רושם המקדש

במסכת מנחות (פו, ב): "'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ [שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד]' (שמות כז, כ) - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'אליך' ולא לי, לא לאורה אני צריך. שלחן בצפון ומנורה בדרום – אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך. 'וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים' (מלכים-א ו, ד) – [תנא:] שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים, לא לאורה אני צריך. 'מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת [בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ]' (ויקרא כד, ג) - עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. ואם תאמר: לאורה אני צריך?! והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי 'עדות'? אמר רבא: זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים", עד כאן...

חלילה לישאר בתימה בדבר שנוגע בכבוד השם יתברך, שהיא אמונה שלנו, שיהיה חס ושלום הוַה אמינא לומר שיהיה צריך [לאורה]... אבל השם יתברך האיר עיני שמצאתי ביאור המאמר במדרש תנחומא (תצוה ז), וזה נוסחו: "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מִטה ושלחן נותן המנורה בשמאלו, אבל בבית המקדש אינו כן, המנורה היתה נתונה מימינו של שלחן, להודיעך שאינו צריך לאורה שלך אלא לזַכּוֹתך להאיר לך לעולם הבא כשיבוא חשיכה לאומות העולם, שנאמר (ישעיה ס, ב): 'כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה'", עד כאן לשונו... בגמרא אמרו: "אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כו'", ובתנחומא אמר: "אלא לזכותך להאיר לך לעולם הבא כשיבוא חשיכה לאומות העולם". והנה אלו ואלו דברי אלהים חיים וכולם לדבר אחד נתכוונו.

ומתחלה אקדים הקדמה אחת והיא זאת, ידוע דביקות הקב"ה בנו ואנחנו בו, ואנחנו גורמים הדביקות הגדול שיהיה לו עמנו, מכח התעוררות מלמטה אז מתעורר השפע הרבה מלמעלה... ועל זה רמזו רז"ל (עיין ערובין סג, א): "אף על פי שהאש יורד מלמעלה צריך להביא מן ההדיוט", כי בהבאת אש מלמטה מעורר האש הרוחני למעלה. כך היו כל העניינים שבמקדש חוץ מהמנורה והשלחן, כי המנורה בשבעה נרותיה מורָה על קיום העולם שנברא בשבעת ימי בראשית בסוד אור שבעת הימים, והשלחן הוא מורה על כי הוא יתברך "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, כה), ואין זה פוסק תמיד.

ועל כן בא הרמז בהפיכת שלחן לצפון ומנורה לדרום, להראות שאין הקב"ה צריך לא לאורה ולא לאכילה, כלומר - אין צריך להיות הכנה למטה כדי שיושפע מלמעלה שפע לקיום העולם שהוא אור שבעת הימים, שהרי אף בחורבן בית המקדש הקב"ה מקיים העולם. וגם לענין מזונות תמיד לא חסר לנו מזון ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. זהו שאמר: לא לאורה ולא לאכילה אני צריך הכנה מלמטה, כי אלו השני דברים הם קיום העולם וקיום האדם.

ומה שנצטוו על המנורה וכן השלחן, הוא רמז לעדות שהשכינה שורה בישראל, כלומר שזה יהיה סימן להעלות תמיד, שתמיד השכינה לא תזוז מישראל ואפילו בגלותם, כמו שנאמר (במדבר לה, לד; ויקרא טז, יז): "אֲנִי ה'" - "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". והעדות היה בנר מערבי (שבת כב, ב), כי נגזר על כותל מערבי שלא תחרב, ואף בחורבן בית המקדש נשאר רושם המקדש בכותל מערבי.

עדות הנר המערבי על שכינה שלא תזוז מכותל מערבי לאחר החורבן, דהיינו יציאת האור מחוץ למקדש לקיימנו בגלות, מראָה שמכח חושך צרות הגלות יתרבה האור לעתיד לבוא

ורשם הקב"ה זה הסימן שלא תזוז השכינה מישראל - אפילו בעת הגלות, שתכבה המנורה ובמחשכים הושיבני - להראות כי אדרבא מהחשך יצא אור ויהיה לנו לעתיד לבוא יתרון אור מהחושך, כלומר מכח החשך, דהיינו הצרות והגליות שהם מכפרים העונות ומזככים אותנו, דבר זה גורם שלעתיד יתרבה האור ביתרון גדול... זהו הענין לא לאורה אני צריך כו', כלומר עתה, בזמן בית המקדש, לעשות הכנה נגד שלמעלה, כי אדרבא רומז על לאחר החורבן והאורה יהיה לעתיד... כלומר שיצא האור מחוץ לבית המקדש לעשות קיום אף לאחר החורבן, ואז מחשך יצא אור;

ה' גזר על הכותל המערבי שלא יחרב כדי שיהיה רשומו ניכר ויסמן את שטח הר הבית אליו אסור להכנס, ויש לנו לעשות הרחקה והרחקה דהרחקה מלהכנס במקום שאולי התפשט עד אליו שטח המקדש, ואפילו באלף ספיקות

דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש. כמו שאין ספק שהיה בית המקדש, ושיהיה בית המקדש, כך אין ספק במקום בית המקדש כי הוא זה, ולא היה מתעלם מן העין אפילו רגע אחד. אף על פי שהיתה ירושלים הולכת מממלכה לממלכה, מכל מקום לא נפסקה הקבלה והידיעה. על כן גזר השם יתברך על כותל מערבי שלא תחרב, ויהיה רשומו ניכר^[2]. ונוסף על זה הראיה הר הבית וסימנם וכל ההרים, הר המשחה וכיוצא בם, ועמק יהושפט ונחל קדרון ומי השלוח, הכל מסומן וברור לעיניים. והרבה ענינים כיוצא בזה, כולם גלויים להאומות, והמבדיל לאומה ישראלית, והדברים מקובלים ונראים עין בעין, וכולם בשמות הראשונים נקראו...

ואין ספק בעולם במקום בית המקדש ובכותל מערבי, רק אין אנחנו יודעים נגד איזה מקום הלך המקדש, כי מפני חטאים חרב ולא נשאר רק כותל מערבי. ועל כן משערים לפי מה שהיה הר הבית חמש מאות אמה, לעשות הרחקה לפי אומד הדעת לפי שיעור הזה. ובבואי הנה הגידו לי החכמים שיש ספק ספיקא במרחץ מהמרחצאות שיש בירושלים, כי יש לחשוש אולי ואולי לשם הגיע התפשטות המקדש. תכף ומיד נתעוררתי ואמרתי: 'אנחנו באנו לירושלים להתקדש, אם כן אנחנו מחוייבים לעשות הרחקה והרחקה דהרחקה, אפילו באלף ספיקות', ולכן אסרתי המרחץ הזה, והסכימו עִמי גדולי החכמים יצ"ו.

מקורות:
שני לוחות הברית (של"ה), חלק תורה שבכתב, שמות – שובבי"ם ת"ת, פרשת תצוה – תורה אור;         
אגרת השל"ה מירושלים (מכת"י, שפ"ב-שפ"ה), קובץ על יד תשס"ב, קובץ טז (כו) עמ' 225-247

___________________________________________________________________________

^[1] רבי ישעיה הלוי הורוויץ, השל"ה הקדוש- נולד בפראג לרבי אברהם הלוי הורוויץ, תלמיד הרמ"א, ממשפחה מפורסמת בפראג. בצעירותו למד אצל גדולי רבני פולין המהרש"ל והמהר"ם מלובלין. לאחר מכן שימש ברבנות וכאב־בית־דין במספר קהילות חשובות עד שבשנת שע"ד חזר לפראג ושימש שם ברבנות יחד עם בעל ה"כלי יקר". בשנת ש"פ החליט השל"ה לעלות לארץ ישראל ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ. ביום ב' בכסלו שפ"ב הגיע לירושלים ונתקבל שם לראב"ד הראשון של הקהילה האשכנזית, "מרא דארעא ישראל" וראש־הישיבה בכל קהילות ארץ ישראל (ע"פ הקדמת בנו לספר השל"ה, וע"פ לשון הב"ח בהסכמה לסדור "שער השמים"). בתקופת גזרות בן־פרוך, בי"א באלול שפ"ה נכלא השל"ה על־ידי פחה ירושלים עם עוד ארבעה־עשר מרבני ירושלים על לא עוול בכפם. הרבנים שוחררו תמורת סכום כספי גדול לקראת ראש־השנה שפ"ו, והשל"ה וראשי הקהילה האשכנזית ברחו לצפת. משם עבר לטבריה עד לפטירתו לבית־עולמים. תאריך פטירתו לא נודע, אך נאמרו בו השערות, ויש המקדימים פטירתו לשנת שפ"ו. בשנים שכיהן השל"ה ברבנות ירושלים גדל בה היישוב היהודי מכל התפוצות, וכפי שכתב השל"ה באגרת לבני ביתו ('שומר ציון הנאמן', אלטונא תרי"ג, גליון קמא-קמב): "תהִלה־לאל נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלים הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תוב"ב, ובכל יום ויום מתרבים... כי ירושלים, אף שהיא בחורבנה עתה, היא משוש כל הארץ... וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בנינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן".

^[2] באיכה רבתי (בובר) דף לה עמוד א: "וגזרון מן שמיא שאין כותל מערבי חרב לעולם", ומזה נמשך שהדוכס פנגר חשב – משקולים שלו – להשאיר את הכותל המערבי שיהא רישומו ניכר לדורות הבאים, כמבואר שם.