אף שחרב המקדש וגויים מרקדים בהיכלו, ה' יתברך משרה שכינתו בכותל המערבי ומשם משגיח על כל צרכינו, ולכן קל וחומר שגם עלינו לא לעזוב את ירושלים מחמת הצרות
הנה אלוהינו זה קוינו לו עומד אחר כתלנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי להשגיח על כל צרכי בני ישראל בכל מקום שהם, ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו במקום הקדוש הזה אף על פי שהוא רואה גוים מרקדים בהיכלו, ואיך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכונה, שזיכהו האב הרחמן להסתופף בבית ה', לעזבה [את ירושלים] ולהפרד ממנה משום דררא דממונא ולהניחה ח"ו שכולה וגלמודה?!;
ויהי בימי סולטאן מוראד מלך תוגרמה יר"ה [=ירום־הודו], בשנת שלוש למלכו היא שנת ה'שפ"ה ליצירה, היה שולט בירושלים עיר־הקודש תבנה־ותכונן־במהרה־בימינו השר מחמד באשה, ונתישבה עיר אלהינו מבני עמנו יותר ממה שהיתה מיום גלות ישראל מעל אדמתם, כי מידי יום ביום היו באים יהודים רבים לשכון בה, מלבד העולים להשתחוות אל העומד אחר כתלנו, לחזות בנועם ה' ולרצות אבניו ורגבי חרבותיו, ולא יראו פני ה' ריקם כי היו זלים זהב מכיס, איש כמתנת ידו לחזק את ישוב ירושלם... והיו בה בתי מדרשות לרוב, פתוחים לרוחה לכל איש... אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו...
ויהי היום קם הרשע בן רשע מחמד בן פרוך בעל מום רע, סומא באחת מעיניו... ויבוא ירושלימה... ויחל לרדות בקרית מלך רב באכזריות משונה ויכבד עולו על צוארינו... שנתים ימים יום יום יעמוס קללה... נשארנו בציון עם עני ומדולדל, נבזה וחדל, כל יושבי בה אומלל, כצאן לטבח יובל, כל היום מני נבל... עד י"ב בכסלו שפ"ז, זה היום עשה ה' להצילנו מיד הרשע בן פרוך;
ואתאנו לחלות פני כל איש אשר בשם ישראל יכונה, יחזיק במעוז קרתא קדישא דירושלם בכסף מלא, להכין אותה ולסעדה במסת נדבתם הרחבה כי עת לחננה. ואנחנו לא נחשה מהעתיר לאלהינו הנה זה עומד אחר כותלנו: ישלח עזרכם מקודש ומציון יסעד אתכם, ויעלכם גם עלֹה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ועין בעין נראה בשוב ה' ציון, אמן.
מקורות: אגרת 'חרבות ירושלים', ויניציאה שצ"ו, הקדמה, הסיבה השישית, דף ב, ב. וכן 'חרבות ירושלים', מהד' רבלין - ירושלים תרפ"ח, עמ' 12-39; שם, דבר ראשי ופרנסי ירושלים על כל דברי האגרת, עמ' 40
*"הרב החכם והסופר הנפלא, אוהב עמו וארצו אהבה אין סופית, מחבר האגרת 'חרבות ירושלים'... לא יכלתי להחליט מי הוא ומה שמו... ניכר שהיה תושב בירושלים ואחד מהעומדים בתוך ההנהגה של הקהלות ובראשה, בקי בכל פרטי הישוב, והיה מוכתר בשם רבי, חכם מתקרי, ומקובל" (א. ריבלין, מבוא להוצאה שניה, ירושלים תרפ"ח). יש משערים שכותב האגרת הוא החכם הנעלה רבי שמואל טרדיאולה (מ. רוזן, מהדורת אונ' ת"א, תשמ"א, עמ' 12-16). האגרת נשלחה מירושלים לגולה בתורת "אגרת אוגרת הצרות הסוערות על ירושלם", כשבסופה קריאה־לעזרה החתומה בידי "דלי ואבלי ציון החותמים בדמע בתוככי ירושלים עיר הקודש". לאחריה נדפסו מאמרים מחכמי ירושלים, ר' יום־טוב לוזייאו, ר' ישי מונייון, ר' שמואל אבן סיד, ר' ישראל בנימין, ר' ישראל ב"ר עזריה זאבי, ר' אהרן ב"ר משה אבן מכיר ור' יעקב רומאנו, המאשרים בדבריהם את תיאור המאורעות. בסיום מודפסים דברי חכמי ויניציאה המצטרפים לקריאה־לעזרה שבסוף האגרת: ר' יהודה אריה ממודינא, ר' שמחה לוצאטו, ר' נחמיה סאראואל, ר' שמעיה די מדינה, ר' עזריה פיגו בעל ה'בינה לעתים' ור' שמואל מסעוד.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
חכם אלמוני מיושבי ירושלים*
נכתב סביבות שנת שפ"ז
אף שחרב המקדש וגויים מרקדים בהיכלו, ה' יתברך משרה שכינתו בכותל המערבי ומשם משגיח על כל צרכינו, ולכן קל וחומר שגם עלינו לא לעזוב את ירושלים מחמת הצרות
הנה אלוהינו זה קוינו לו עומד אחר כתלנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי להשגיח על כל צרכי בני ישראל בכל מקום שהם, ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו במקום הקדוש הזה אף על פי שהוא רואה גוים מרקדים בהיכלו, ואיך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכונה, שזיכהו האב הרחמן להסתופף בבית ה', לעזבה [את ירושלים] ולהפרד ממנה משום דררא דממונא ולהניחה ח"ו שכולה וגלמודה?!;
ויהי בימי סולטאן מוראד מלך תוגרמה יר"ה [=ירום־הודו], בשנת שלוש למלכו היא שנת ה'שפ"ה ליצירה, היה שולט בירושלים עיר־הקודש תבנה־ותכונן־במהרה־בימינו השר מחמד באשה, ונתישבה עיר אלהינו מבני עמנו יותר ממה שהיתה מיום גלות ישראל מעל אדמתם, כי מידי יום ביום היו באים יהודים רבים לשכון בה, מלבד העולים להשתחוות אל העומד אחר כתלנו, לחזות בנועם ה' ולרצות אבניו ורגבי חרבותיו, ולא יראו פני ה' ריקם כי היו זלים זהב מכיס, איש כמתנת ידו לחזק את ישוב ירושלם... והיו בה בתי מדרשות לרוב, פתוחים לרוחה לכל איש... אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו...
ויהי היום קם הרשע בן רשע מחמד בן פרוך בעל מום רע, סומא באחת מעיניו... ויבוא ירושלימה... ויחל לרדות בקרית מלך רב באכזריות משונה ויכבד עולו על צוארינו... שנתים ימים יום יום יעמוס קללה... נשארנו בציון עם עני ומדולדל, נבזה וחדל, כל יושבי בה אומלל, כצאן לטבח יובל, כל היום מני נבל... עד י"ב בכסלו שפ"ז, זה היום עשה ה' להצילנו מיד הרשע בן פרוך;
ואתאנו לחלות פני כל איש אשר בשם ישראל יכונה, יחזיק במעוז קרתא קדישא דירושלם בכסף מלא, להכין אותה ולסעדה במסת נדבתם הרחבה כי עת לחננה. ואנחנו לא נחשה מהעתיר לאלהינו הנה זה עומד אחר כותלנו: ישלח עזרכם מקודש ומציון יסעד אתכם, ויעלכם גם עלֹה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ועין בעין נראה בשוב ה' ציון, אמן.
מקורות:
אגרת 'חרבות ירושלים', ויניציאה שצ"ו, הקדמה, הסיבה השישית, דף ב, ב.
וכן 'חרבות ירושלים', מהד' רבלין - ירושלים תרפ"ח, עמ' 12-39;
שם, דבר ראשי ופרנסי ירושלים על כל דברי האגרת, עמ' 40
*"הרב החכם והסופר הנפלא, אוהב עמו וארצו אהבה אין סופית, מחבר האגרת 'חרבות ירושלים'... לא יכלתי להחליט מי הוא ומה שמו... ניכר שהיה תושב בירושלים ואחד מהעומדים בתוך ההנהגה של הקהלות ובראשה, בקי בכל פרטי הישוב, והיה מוכתר בשם רבי, חכם מתקרי, ומקובל" (א. ריבלין, מבוא להוצאה שניה, ירושלים תרפ"ח).
יש משערים שכותב האגרת הוא החכם הנעלה רבי שמואל טרדיאולה (מ. רוזן, מהדורת אונ' ת"א, תשמ"א, עמ' 12-16). האגרת נשלחה מירושלים לגולה בתורת "אגרת אוגרת הצרות הסוערות על ירושלם", כשבסופה קריאה־לעזרה החתומה בידי "דלי ואבלי ציון החותמים בדמע בתוככי ירושלים עיר הקודש". לאחריה נדפסו מאמרים מחכמי ירושלים, ר' יום־טוב לוזייאו, ר' ישי מונייון, ר' שמואל אבן סיד, ר' ישראל בנימין, ר' ישראל ב"ר עזריה זאבי, ר' אהרן ב"ר משה אבן מכיר ור' יעקב רומאנו, המאשרים בדבריהם את תיאור המאורעות. בסיום מודפסים דברי חכמי ויניציאה המצטרפים לקריאה־לעזרה שבסוף האגרת: ר' יהודה אריה ממודינא, ר' שמחה לוצאטו, ר' נחמיה סאראואל, ר' שמעיה די מדינה, ר' עזריה פיגו בעל ה'בינה לעתים' ור' שמואל מסעוד.