תט"ו (1655) - רבי חיים קראכמאל...רבי חיים קראכמאלתט"ו (1655) - רבי חיים קראכמאל
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי חיים קראכמאל[1] דרשן ק"ק קראקא נלב"ע בערך בשנת תט"ו
מכך ששונאינו לא הצליחו להחריב את הכותל המערבי והשכינה לא זזה משם לעולם מוכח שמקום המקדש והארץ כולה שייכים לקב"ה לבדו, ולכן יכול להקדיש את ישראל עמו ולמהר גאולתם
אמרינן במדרש (עיין שמות רבה טו, ח): בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: 'לזרעך אתן את הארץ', אמר אברהם להקב"ה: אם לא תתן לי מקום בית־המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום, ואם תתן לי מקום בית־המקדש אזי נתת לי הכל. וקשה, מ"ש (=מאי־שנא) מקום בית־המקדש יותר ויותר?...
כבר ידענו דכל העולם נברא מן מקום בית־המקדש (יומא פרק ה משנה ב, ועוד; זוהר שמות רכב ע"ב), ומקום בית־המקדש נקרא (משלי ח, כו): "רֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל"[2]... ועל־כן אמר אברהם: אם לא תתן לי מקום בית־המקדש אזי לא נתת לי כלום, מאחר דמקום בית־המקדש הוא הראש הנידון בכבודו, ואחריו נגרר כל העולם[3].
והנה לפי דכותל מערבית לא שלט בו שום שונא, ושכינה לא זזה משם לעולם (איכה רבתי פרשה א; שמות רבה ב, ב), אז ניכר דמקום מקדש הוא שלו [יתברך], שאי אפשר להחריבו (במדבר רבה יא, ב), ואז לא ניתן לשום אומה הכותל מערבית מקום קדש קדשים, ואז לא ניתן לשום אומה מקום הראש של הארץ, ועל־ידי כן ניכר דכל הארץ שלו ולה' הארץ ומלואה, מכח שנשאר לו הראש. ואם כן אפשר להקב"ה למהר הגאולה קודם זמנו על־ידי קדושת ישראל[4], והקדש מפקיע מידי שיעבוד (יבמות מו, א), אז אפשר להקדיש לישראל ולהוציאן מן הגלות קודם זמנם.
ויפה אמר הכתוב (שיר השירים ב, ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" למהר הגאולה קודם זמנה, מכח דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, מכח מה? על־ידי "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" של כותל מערבית, ולא זזה משם השכינה, משם מוכח שהעולם שלו [ולכן ברשותו להקדיש ממה שבבעלותו].
[1]רבי חיים קראכמאל - חכם מגדולי קראקא, דרשן גדול מפורסם בתורה ובחסידות, נאה דורש ונאה מקיים, חתנו של רבי אברהם חיימש מקראקא. רבי חיים נלב"ע בדמי ימיו והותיר אחריו בת יחידה וצנועה, אשר ילדה עשרה בנים ומתו כולם מלבד אחד, רבי יחיאל בן ליב קראכמל, והוא אשר הוציא לאור את כתבי זקנו כארבעים שנה לאחר שנפטר המחבר.
[2] ע"פ קהלת רבה א, ד, עיין שם. ואמנם לא מפורש שם מיהו "ראש" הארץ, ובכמה מקומות דרשו חז"ל פסוק זה על "ארץ ישראל" בכללותה, אך נראה שהמחבר הבין שכוונת המדרש לומר שהראש של הארץ הוא בית המקדש. ואכן גם המקדש נקרא "ראש" ו"ראשון", עיין ספרי דברים, עקב, פסקה לז: "'מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ' (משלי ח, כב) - זה בית המקדש, לפי שהיה חביב מכל נברא לפני כל, שנאמר (ירמיה יז): 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו'. ארץ ישראל שהיתה חביבה מכל נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח, כו): 'עד לא עשה ארץ וחוצות', 'ארץ' - אלו שאר ארצות, 'וחוצות' - אלו מדברות, ו'ראש עפרות תבל' - זו ארץ ישראל".
[3] כפי שמאריך שם המחבר לדרוש בדרך פלפול: "דאמרינן במדרש קהלת (א, ד): ארץ יש לה ידיים רגליים עיניים, ארץ יש לה פה, יש לה ראש, שנאמר (משלי ח, כו): 'וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל'. ואמרינן בגמרא דערכין דף ד ע"ב על הפסוק (ויקרא כז, ג-ז) 'וְהָיָה עֶרְכְּךָ' שנידון בכבודו, ופרש"י (שם) היינו שאם אמר ערך ראשי עלי נותן דמי כל הגוף, ולא אמרינן כמו המוכר ראש עבדו או חמורו, ששניהן [הוא וההקדש] שותפין בו, כי אם שנידון בכבודו, דהיינו כבוד של הראש שהוא שקול כנגד כל הגוף, ויותר מכל הגוף", עיין עוד שם.
[4] בנדפס:ע"פ קדושות ישראל. אך נראה כטעות־סופר. ומבואר שם: "שהקב"ה אמר לישראל (שמות ד, כב): 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל', ובכור הוא קדוש... ואמרינן בגמרא דפסחים (עיין דף ל, ב, ברש"י ד"ה כולי. ועיין בבא־קמא סח, ב) על־פי הפסוק (ויקרא כז, יד) 'אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, מה שאין־כן דבר שאינו ברשותו אי־אפשר להקדיש... ויפה אמר הכתוב (שמות יט, ה-ו): 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ', דמכח 'לי כל הארץ' אזי אפשר לעשות לכם 'גוי קדוש', כנ"ל" (עיין שם באריכות).
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי חיים קראכמאל[1]
דרשן ק"ק קראקא
נלב"ע בערך בשנת תט"ו
מכך ששונאינו לא הצליחו להחריב את הכותל המערבי והשכינה לא זזה משם לעולם מוכח שמקום המקדש והארץ כולה שייכים לקב"ה לבדו, ולכן יכול להקדיש את ישראל עמו ולמהר גאולתם
אמרינן במדרש (עיין שמות רבה טו, ח): בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: 'לזרעך אתן את הארץ', אמר אברהם להקב"ה: אם לא תתן לי מקום בית־המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום, ואם תתן לי מקום בית־המקדש אזי נתת לי הכל. וקשה, מ"ש (=מאי־שנא) מקום בית־המקדש יותר ויותר?...
כבר ידענו דכל העולם נברא מן מקום בית־המקדש (יומא פרק ה משנה ב, ועוד; זוהר שמות רכב ע"ב), ומקום בית־המקדש נקרא (משלי ח, כו): "רֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל"[2]... ועל־כן אמר אברהם: אם לא תתן לי מקום בית־המקדש אזי לא נתת לי כלום, מאחר דמקום בית־המקדש הוא הראש הנידון בכבודו, ואחריו נגרר כל העולם[3].
והנה לפי דכותל מערבית לא שלט בו שום שונא, ושכינה לא זזה משם לעולם (איכה רבתי פרשה א; שמות רבה ב, ב), אז ניכר דמקום מקדש הוא שלו [יתברך], שאי אפשר להחריבו (במדבר רבה יא, ב), ואז לא ניתן לשום אומה הכותל מערבית מקום קדש קדשים, ואז לא ניתן לשום אומה מקום הראש של הארץ, ועל־ידי כן ניכר דכל הארץ שלו ולה' הארץ ומלואה, מכח שנשאר לו הראש. ואם כן אפשר להקב"ה למהר הגאולה קודם זמנו על־ידי קדושת ישראל[4], והקדש מפקיע מידי שיעבוד (יבמות מו, א), אז אפשר להקדיש לישראל ולהוציאן מן הגלות קודם זמנם.
ויפה אמר הכתוב (שיר השירים ב, ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" למהר הגאולה קודם זמנה, מכח דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, מכח מה? על־ידי "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" של כותל מערבית, ולא זזה משם השכינה, משם מוכח שהעולם שלו [ולכן ברשותו להקדיש ממה שבבעלותו].
מקור:
מקור החיים, נדפס בפיורדא תנ"ז, דף י, ב
__________________________________________________
[1] רבי חיים קראכמאל - חכם מגדולי קראקא, דרשן גדול מפורסם בתורה ובחסידות, נאה דורש ונאה מקיים, חתנו של רבי אברהם חיימש מקראקא. רבי חיים נלב"ע בדמי ימיו והותיר אחריו בת יחידה וצנועה, אשר ילדה עשרה בנים ומתו כולם מלבד אחד, רבי יחיאל בן ליב קראכמל, והוא אשר הוציא לאור את כתבי זקנו כארבעים שנה לאחר שנפטר המחבר.
[2] ע"פ קהלת רבה א, ד, עיין שם. ואמנם לא מפורש שם מיהו "ראש" הארץ, ובכמה מקומות דרשו חז"ל פסוק זה על "ארץ ישראל" בכללותה, אך נראה שהמחבר הבין שכוונת המדרש לומר שהראש של הארץ הוא בית המקדש. ואכן גם המקדש נקרא "ראש" ו"ראשון", עיין ספרי דברים, עקב, פסקה לז: "'מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ' (משלי ח, כב) - זה בית המקדש, לפי שהיה חביב מכל נברא לפני כל, שנאמר (ירמיה יז): 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו'. ארץ ישראל שהיתה חביבה מכל נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח, כו): 'עד לא עשה ארץ וחוצות', 'ארץ' - אלו שאר ארצות, 'וחוצות' - אלו מדברות, ו'ראש עפרות תבל' - זו ארץ ישראל".
[3] כפי שמאריך שם המחבר לדרוש בדרך פלפול: "דאמרינן במדרש קהלת (א, ד): ארץ יש לה ידיים רגליים עיניים, ארץ יש לה פה, יש לה ראש, שנאמר (משלי ח, כו): 'וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל'. ואמרינן בגמרא דערכין דף ד ע"ב על הפסוק (ויקרא כז, ג-ז) 'וְהָיָה עֶרְכְּךָ' שנידון בכבודו, ופרש"י (שם) היינו שאם אמר ערך ראשי עלי נותן דמי כל הגוף, ולא אמרינן כמו המוכר ראש עבדו או חמורו, ששניהן [הוא וההקדש] שותפין בו, כי אם שנידון בכבודו, דהיינו כבוד של הראש שהוא שקול כנגד כל הגוף, ויותר מכל הגוף", עיין עוד שם.
[4] בנדפס: ע"פ קדושות ישראל. אך נראה כטעות־סופר. ומבואר שם: "שהקב"ה אמר לישראל (שמות ד, כב): 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל', ובכור הוא קדוש... ואמרינן בגמרא דפסחים (עיין דף ל, ב, ברש"י ד"ה כולי. ועיין בבא־קמא סח, ב) על־פי הפסוק (ויקרא כז, יד) 'אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, מה שאין־כן דבר שאינו ברשותו אי־אפשר להקדיש... ויפה אמר הכתוב (שמות יט, ה-ו): 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ', דמכח 'לי כל הארץ' אזי אפשר לעשות לכם 'גוי קדוש', כנ"ל" (עיין שם באריכות).