רבי שמואל לנייאדו מצפת וארם צובא – 'בעל הכלים'     

נלב"ע שס"ו לערך

מפירושיו על התנ"ך

גם אם כולם עושים רצון ה' בשמחה והוא כביכול שקט ורגוע, עיניו לא מפסיקות מלהביט על ירושלים, שגם בזמן החורבן השכינה שם בכותל המערבי

"כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי וגו'" (ישעיה יח, ד)... והרב אבן עזרא ז"ל (שם): "טעם אשקטה - על השכינה שעמדה. ואביטה - ואראה. מכוני - היא ירושלם"... ולעניות־דעתי־נראה, שהקב"ה אומר: אף על פי שאשקטה בשמים, שאין מי שירגיז אותי כלל אבל אני שקט, כי כולם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, עם כל זה שאשקטה – ואביטה במכוני, כי עיני ולבי שם כל הימים על ירושלים, שהיא מכונו מכון לשבתו עולמים, ואפילו אחר חורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב);

עתיד הקב"ה לעשות את שער המזרח ממצוותיהן של ישראל כדי שיאיר אור אחדות ישראל בארץ לנוכח פני ה' ששכינתו בכותל מערבי

"וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיה נד, יב) – "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: עתיד הקב"ה לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשים אבן אחת של מרגלית... מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין לו מסרגין בו..." (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תעח). ונראה כי להיות השער המזרח נוכח לפנים ולפנים אשר במערב, שלא זזה שכינה מכותל מערבי (ע"פ שמות רבה ב, ב), ראוי לפארו ולרוממו יותר מכל שאר השערים אשר במקדש, ולזה אמר שיעשוהו מאבן אחת הוא ושני פשפשים שלו.

אמנם לבי אומר לי, כי השער הזה נעשה מצדקות ישראל ומצוותיהן להאיר נוכח פני ה' במערבי, כאקדח הזה שהוא מאיר, כתרגום "אבני אקדח", מלשון גחלת שתרגומו: "גְמַר", ומפני זה המלאכים מתעסקים בה תמיד לסרגה ולגלפה ולסתתה כפי תיקון מעשה התחתונים, אל מול פני המזרח יאירו ויעשו כמו פיתוחי חותם מפוארים באבני אקדח של שער המזרחי ושני פשפשין שלו... ולא המזרחי לבד יהיה כן [מאבני אקדח] כי אם כולם יחדיו, שכן מורה לשון "ושערייך" בלשון רבים, אלא שמעלת המזרחי להיותו נגד השכינה שבמערב יהיה כולו של אבן אחת, אמנם שאר השערים יהיו מאבנים מרובות של אקדח וקטנות... 

ודורשי רשומות אמרו: כ"ד כ"ד – רמז לארבעה ועשרים, שמעסק בארבעה ועשרים [ספרי תנ"ך] יהיו אלה השמשותיך, "כי נר מצוה ותורה אור", ומכאן ראיה למה שפירשתי שמהמצוות של ישראל נעשים אלה השערים. ולהיות ישראל משתחווים בשער המזרחי נגד המערב אשר שם השכינה (במדבר רבה יא, ב; בבא בתרא כה, א), ולהורות אחדות ישראל גוי אחד בארץ משתחווים באגודה אחת לשם יתברך יחיד ומיוחד, לזה יהיה השער המזרחי כולו מאבן אחת ולא מאבנים הרבה;

בזמן הגאולה יתגברו הצרות כחושך, ואז יביטו ישראל מן המערב אל המזרח ויראו את שם ה' המשגיח עליהם לגאלם בפלא גדול

"וְיִירְאוּ_[1] מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ה' וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ, כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'" (ישעיה נט, יט-כ) – בפרק חלק (סנהדרין צח, א): "אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט, יט): 'כי יבא כנהר צר (ו)רוח ה' נוססה בו', וסמיך ליה: 'ובא לציון גואל'". פירש רש"י ז"ל (ישעיה שם) תיבת "צר" שֵׁם כמו צרה, שאם באות צרות רבות זו אחר זו בהמשך, שזה רמַז במה שאמר כנהר הזה שנמשך, זה גורם כפרת העוונות ושיתלו ישראל עיניהם למרום וישובו אל השם יתברך, ומזה נמשכת הגאולה, והיינו דסמיך ליה: "ובא לציון גואל"... 

ולעניות־דעתי נראה לדקדק, למה פתח במערב, והמוקדם תמיד מזרח - "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (תהלים קיג, ג)? ולמה במערב אמר "שם ה'" ובמזרח אמר "את כבודו"?

ונראה כי ידוע מה־שאמרו חז"ל (במדבר רבה יא, ב; בבא בתרא כה, א) ששכינה במערב, כדברי חז"ל (ע"פ שמות רבה ב, ב; ועוד): "לא זזה שכינה מכותל מערבי", והשמש יוצא הוא ממזרח ומשתחווה הוא במערב לשכינה. ולזה אמר כי היושבים במערב פניהם אל המזרח, אשר שם שֵׁם ה', ויראו אותו, וממזרח יראו את שם כבודו, הוא כבוד ה', השכינה הנקראת כבוד, "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד" (תהלים ל, יג) – ומדרך הסוד יסתייע זה, שמזרח הוא בחכמה ושם שֵׁם ה' שֵׁם הוי-ה (זוהר במדבר קכ ע"א)_[2] – כי יראו פלא גדול, והוא שיבוא כנהר צר צורר, ועל־ידי התעוררות אלהִי, כי רוח ה' נוססה בו ומרימה אותו כנס הזה, (ובה שעתה) [ובאה שעה] שחשבו כל העולם שבא הצר להכרית שם ישראל, ונהפוך הוא, שבא לציון גואל, אין זה כי אם פועל אלהי והשגחיי, כי לזה נמשלו ישראל לאילת השחר אשר בהשחירו ביותר ואור היום (עיין ירושלמי יומא פרק ג הלכה ב);

קדושת ישראל אינה תלויה בגאולתם ולעולם ממשיכים להיקרא "עם הקודש",
וכן קדושת העיר ציון לא נעזבה מעולם, ואף בזמן הגלות כשהמקדש עצמו חרב ועזוב, לא עזבה השכינה את הכותל המערבי

"וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה', וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה" (ישעיה סב, יב) - לפי שאמרו חז"ל (ע"פ זוהר שמות ה ע"ב; ועוד): "לא זזה שכינה מכותל מערבי", לזאת אמר כנגד העם שגלו: "וקראו להם עם הקודש גאולי ה'", להורות שיִקָרְאו עם הקודש אפילו על זמן הגלות שקודם גאולתם, וזהו שאמר "עם הקודש" ואחר כך "גאולי ה'", ולא אמר: "גאולי ה' עם הקודש". ועל העיר אמר: "ולך יקרא דרושה", ולפי ששם זה (-"דרושה") יורה על השבר, שהיתה נעזבה, לזאת אמר: "עיר לא נעזבה", רצונו לומר – עיר שלא היתה מעולם נעזבה. ואף על פי שציון אמרה (ישעיה מט, יד): "עֲזָבַנִי ה'", היא היא שנתרעמה כן, אבל אני לא עזבתיה, שמעולם לא זזה שכינתי משם (מכותל מערבי, כנ"ל). 

וכן מה שאמר השי"ת (ירמיה יב, ז): "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ", אבל העיר לא נעזבה, ועזיבת הבית הוא כמתאונן שרוב החורבן וההשחתה שהשחיתו בו האויבים מורה על שעזבתי את ביתי, אבל לא שיהיה כן בפועל; 

בית־מקדש בנוי או חרב אלו שני עולמות וזמנים מתחלפים, אך בכל מקרה לא תזוז שכינה מכותל מערבי, כי הר הבית ישאר תמיד המקום המוכן לגילוי שכינה

"בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים־א ח, יג) – רש"י: "'לשבתך עולמים', שמשנבחרה לא הותרו הבמות, ולא שרתה שכינה במקום אחר". עד כאן. וכן הרד"ק ז"ל (תמצית לשונו שם): שנוב וגבעון ושילה לא נבחרו לעולם, כי אם את המקום שבו נעקד יצחק ואמר אברהם (בראשית כב, יד): "ה' יִרְאֶה", כי באותו ההר יראה לדורות, ודוד כשראה שנעתר שם [בהר המוריה] ידע כי הוא המקום הנבחר ואמר (דברי הימים-א כב, א): "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל"... 

וכן [פירש] מהר"י אברבנאל ז"ל (מלכים, שם), והרחיב באמרו 'לשבתך עולמים', שכולל בו כל העולמות העתידים, כי לא תסור ממנו הקדושה, כי היא המנוחה והנחלה, ובכלל זה העולמים אשר קדמו והיו לפנינו והם עולם נח (עיין איכה־רבתי פרשה ה, כא), שקבלו חז"ל כי שם הקריב אדם, ומשם נברא, מאותו חומר קורץ ממקום כפרתו (בראשית רבה יד, ח), ובו הקריב נח ואברהם. ואפשר עוד שהוא לשון תפילה: 'יהי רצון שיהיה מכון לשבתך בו עולמים ולעולמי עד תמיד'. עד כאן.

ולעניות דעתי נראה... אמר "עולמים" לומר שאפילו שיחרב בית המקדש, ולא יהיה שם בית הנזכר, לא תזוז שכינה מכותל מערבי, כי יהיה מכון (-מלשון מוכן ונכון) לשבתך שם עולמים, בין בעולם בנוי ובין בהיותו חרב, שהם שני עולמים וזמנים מתחלפים.

מקורות:
'כלי פז', פירוש על ישעיה, יח, ד;
שם נד, יב מד"ה עוד לחז"ל; שם נט, יט-כ ד"ה ויראו; שם סב, יב ד"ה ולעד"ן;
'כלי יקר' על מלכים-א, ח, יג ד"ה ורש"י

[1] יש מפרשים מלשון יִרְאָה ויש מפרשים מלשון רְאִיָּה. עיין שם בראב"ע ובמנחת שי, וכן במצודות ובמלבי"ם. ולשון התרגום מוכיח: "וְיִדְחֲלוּן מִמַעֲרָבָא יַת שְׁמָא וכו'".

[2] לשון הזוהר הקדוש: "וַדַּאי שְׁכִינְתָּא בְּמַעֲרָב, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּגִין דְּלִהֱוֵי בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, וּלְאִתְחַבְּרָא בְּגוּפָא, וּלְמֶהֱוִי בְּזִוּוּגָא חַד... וְדָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּמִזְרָח דְּאִיהוּ אַבָּא עִלָּאָה. דְּהָא בֵּן מִסִּטְרָא דְּאַבָּא קָא אָתֵי, וכו'", עיין עוד שם. ועיין פרדס רימונים לרמ"ק, שער כג – ערכי הכינויים, יג, ובשער ח - מהות והנהגה, פרק ה. ועיין פי' הרמ"ק לס' יצירה פרק ב.