רבי אלעזר בן משה אזכרי – בעל ה"חרדים" ומחבר "ידיד נפש"     

נולד בכ"ז באייר רצ"ג – נלב"ע בערך בשנת ש"ס

אחר חורבן המקדש נותרה השכינה בדד בכותל מערבי, ואוהב ה' יכוון במחשבתו כאילו נמצא שם עם השכינה בגופו ונפשו, ואז יתחדש תמיד כי משם נברא האדם, ונמצא גומל חסד עם נפשו ועם השכינה

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א), פרש בתיקונים (תקו"ז קיא ע"ב): איך "ה'_[1]" ישבה בדד?! דלא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב). והאוהב ה', יתלווה לַה במחשבה, גם בגוף – עפרו ממקום כפרתו נברא, מן המזבח (בראשית רבה יד, ח) – ובהביט האדם אל שורשו, יתחדש תמיד, לכן במחשבה ישווה דעתו, וכי שם גופו ונפשו, והיינו (מלכים-א ט, ג): "עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", נמצא גומל חסד עם נפשו ועם השכינה_[2];

יש שתי בחינות בשכינה – אחת שגולה עם ישראל לכל מקום, ואחת שלא זזה ממקום המקדש ודירתה בכותל מערבי, ולשם פונים כל ישראל בתפילה. וצריך לכוון כאילו אנו תמיד נמצאים שם עם השכינה, ושם מאוחדים כל בני ישראל בתורתם ובתפילתם

כתיב (איכה א, א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר", והלא על דרך התיקונים (תקו"ז קיא ע"ב) היא שכינה (שלאחר חורבן המקדש נותרה בדד בכותל מערבי, כנ"ל באות י), וקשה, דהרי [כאשר] גלו לאדום – שכינה עִמָּהֶם (מגילה כט, א)? ויש לומר דהיינו הבחינה האחת דִּידַהּ, דנקראת "עִיר" (עיין זוהר דברים סוף רסב ע"ב), דכתיב (תהלים קלב, יד): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד", ולא זזה [בחינה זו של שכינה] מכותל מערבי, כדאמרו ז"ל (שמות רבה ב, ב; ועוד), והיא תל שהכל פונים לו בתפילה (זוהר שמות דף קטז ע''א; ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה).

וצריך לכוון כאילו [ישראל] הם שם עִמה בחברתה, ולא ימושו, וכאילו ד' אמות של הלכה, ושל תפילה, שמה, ונלוו בניה אֵלֶיהָ, ולא יֵאָמֵר להם (הושע ז, יג): "אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי";

ה'כותל המערבי' קשור עם לב האדם באהבת ה' ועסק תורתו וקיום מצוותיה

תְּקע יתד_[3] חזקה אצל כותל מערבי_[4], ויתד בלבבך, אחוזות [-היתדות] קשורות יפה בחבל קלוע בשלש קליעות: א) אהבתו בלי פירוד, בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. ב) עִסוק בתורה. ג) עבודת המצות.

מקורות:
מילי דשמיא, פרק לו אות י; שם אות יא;       
ספר חרדים, פרק סו אות צא (דברי כבושין אות צז)

[1] אות ה' רומזת ל'שכינה' וכן ל'כנסת ישראל' הרומזת לשכינה (כמבואר בזוהר במקומות רבים). וראה בספר 'שערי אורה' שער ז הספירה הרביעית, ובספר 'מגלה עמוקות' אופן פ.

[2] אולי נמשך על דבריו לעיל, שהשכינה לא זזה מכותל מערבי גם אחרי שחרב המקדש והיא שם ממש כל הימים, כמאמר הנביא, ולכן כשיתבונן האדם במחשבתו כאילו הוא על יד הכותל יהיה גומל לא רק עם נפשו אלא גם עם השכינה הנמצאת בודדה שם, שכביכול מוציאה מבדידותה (ע"פ הערות המהדיר שם ב'טעם לשבח'). ולענ"ד נראה שמכוון בדבריו למה שמבואר על־ידי רבו המבי"ט בשער התפילה פרק כ (ראו שם).

[3] וראה שם בדברי כבושין אות ס: "כמה דאת אמר (ע"פ ישעיה כב, כג;כה): 'יָתֵד תְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן' – רצה לומר, שלא ימוט לעולם".

[4] "אין המכוון כפשוטו, כמו שאי אפשר לתקוע בלב, כן לא בגשמי המכוון בכותל מערבי. ומי ישתבש כן?" ('משנתו של רבי עקיבא' - שו"ת ופסקי הלכות לבעל העבר"י, סימן ט; וע"ע שם סימן י). ויש אומרים שאין כוונתו כלל למושג "כותל מערבי" בהקשר לשריד המקדש, אלא למידת הענווה המתאפיינת במקום צד המערבי - בניגוד ל"מזרח" בבית כנסת וכד' שמראה על חשיבות וכו' (כן משמע שם בהערות נכדו המהדיר, אות א). עם זאת, דומה כי גם לפירוש האחרון יש קשר פנימי עם ענינו של הכותל המערבי, ואכמ"ל.