רבי יצחק לוריא - האר"י הקדוש   
רצ"ד – ה' במנחם אב של"ב

בכל מקום שהיתה שכינה היא משאירה רושם, ולכן נשארה בחינת קדושה בכותל מערבי לעת התחיה שתהא לעתיד לבוא

מה שאמרו ז"ל (מכות יט, א): "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא", זה יובן במה שנתבאר אצלינו כי בכל מקום שהיה שם קדושה היא מנחת שם רשימו במקומה, וזהו סוד שאמרו רבותינו ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב) שלא זזה השכינה מכותל מערבית, וזה הוא כעין 'הבל דגרמי' הנזכר בענין התחיה_[1], שהוא רושם אור הנשמה שהיתה בגוף ולכן נשארה גם כן הקדושה לעתיד לבא;

אנו מתפללים שאף כשהבית חרב יקיים ה' הבטחתו לשכון בירושלים בכותל מערבי ממנו לא זזה שכינה לעולם

אמרו רבותינו ז"ל (מגילה כח, א): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם', קדושתן עליהן אף כשהן שוממין", דאם לא כן הוה ליה למימר 'את מקדשכם השימותי', אך עתה משמע שגם בחורבן נקרא מקדש. לזה אמר (תפילת שמונה עשרה): "תשכון בתוך [ירושלים] עירך", רצונו לומר - בהיות עירך אפילו חריבה, תשכון בה כאשר דברת: "והשימותי כו'" כנ"ל, כי לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי;

על פי הסוד כ"ו ת"ל המערבי רומז לשם הוי"ה ולמדת המלכות

מה שאמר הכתוב (שופטים ד, ד-ה): "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת [הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא], וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר וגו׳", מה שנקראת "אשת לפידות", דע, כי ה-ל׳ וה-ת׳, שהם ת״ל מן ״לפידות"... רומז למדת המלכות... ומפני ששם אלהי"ם רומז גם כן למדת המלכות, שהיא ה׳ תתאה (עלמא דאתגלייא), לזה אם תחשוב ה' פעמים אלהי״ם, עולה (בגימטריה) ת״ל...

וכבר ידעת, מה שאמרו חז״ל (זוהר שמות ה ע"ב): "לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", וכותל הוא רומז לשם הוי״ה, שהוא כ״ו, עם ה' פעמים אלהי״ם שעולה ת״ל, וזהו - כ״ו ת״ל (עיין עוד זוהר שמות קטז ע"א).

האר"י אימת מבחינה היסטורית את הכותל המערבי הניצב לפנינו

כתב רבי משה חאגיז (פרשת אלה מסעי, עמ' כג): "האלקי מורנו ורבנו הרב יצחק לוריא ז"ל, דרוח ה' דיבר בו, הוא גם כן אשר קיים ואישר כל אותו תחום ארץ ישראל בערי הקודש, בסימניהם ומצריהם... וסמך ידו על כותל המערבי, ועיר ציון...".

קבלה מהאר"י שבכל ערב שבת מתקבצות הנשמות הקדושות לכותל המערבי וכל אחת מתעלה משם למקום הראוי לה

בשם החסיד המקובל מו"ה אברהם הספרדי (להלן ___): "קבלה מן האר"י ז"ל, שבכל ערב־שבת קודש אחר חצות היום הוא [זמן] עליות הנשמות הקדושות, וכל הנשמות הקדושות מתקבצות שם לכותל המערבי, ומשם עולה כל אחת־ואחת למקומה הראוי לה".

מקורות:
לקוטי הש"ס לרבי חיים ויטאל, דף ז עמוד ב [יומא ח, א];        
פרי עץ חיים, שער העמידה, פרק יט דף נח טור ג;
ספר הליקוטים, שופטים סימן ד;  
'פרשת אלה מסעי' לר"מ חאגיז, עמ' כג

_[1] בזוהר פרשת שלח (ח"ג קע ע"א): "כָּל זִמְנָא דְּבִשְׂרָא קַיְּימָא, רוּחָא פַּקְדָא עָלָה דְּנַפְשָׁא, וְנַפְשָׁא פַּקְדָא לְגוּפָא. אֲבָל הַשְׁתָּא, פִּקְדוֹנָא דִּילָן אִיהוּ לְנַפְשָׁא, דְּאִיהִי מִשְׁתַּכְּכָא. וְאִשְׁתְּאָרַת בְּשִׁכוּכֵי גּוֹ גַּרְמֵי". ובאר האר"י ז"ל ב'מבוא שערים' (שער ב, חלק ב פרק ט): "והוא ענין כח אחד הנקרא הבל דגרמי, הנמשך מן הנפש, ושורה תמיד על עצמות המת, עד עת התחיה. כי אם לא היה נשאר שום לחלוחית אורה בעצמות, לא היו קמים בתחיה, והיו נפסדים ונרקבים לגמרי. ואותו הבל השורה עליהם, מאיר בהם קצת הארה, כדי שיוכלו להתקיים עד זמן התחיה... ונמצא כי גם בכלים האלו המתים, אף על פי שהאורות נסתלקו מהם, ודאי שנשאר בהם ההוא הבל דגרמי להחיותם עד עת התיקון, ואין כל חדש תחת השמש, ותיקונם הוא תחית המתים ממש".