רבי משה ב"ר יוסף מטראני - המבי"ט ר"ס - כ"א בניסן ש"מ
כפי זכות וטוהר המקום כך ה' משרה שם שכינתו, ובמקום המוכן לתפילת ישראל נשמעת התפילה ביותר אפילו כשמתפלל ביחידות ובלא כוונה, ולכן מכל העולם מכוונים תפילתם לנוכח מקום השכינה שלא זזה מעולם מכותל מערבי
ענין קביעות המקום סיבה לקבלת התפילה (עיין ברכות ו, ב) הוא דבר שִׂכלי ומבואר בתורה, כי גם ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג) עם כל זה השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום, כפי עובי וגסות המקום הוא יתברך מרחיק שכינתו ממנו, וכפי זכות וטוהר הדבר הוא יתברך מתקרב אליו... יש מקומות מוכנים קצתם מקצת להיות מושפעים מאִתו יתברך, כמו גן עדן שהוא בעולם השפל, שהוא מקום מושגח ומושפע מאתו יתברך לעונג הנפשות, ואחר כך ירושלים וארץ ישראל, וכפי רוחק המקומות ממנה ירחקו ממדרגתה, וכפי קרבתם אליה יתקרבו למדרגתה...
וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו, כבר הוכן להיות תפילת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה, הוא קרוב להיות תפילתו נשמעת... וענין היות התפילה נוכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפילה, וכמו שלמדנו (ברכות ל, א) מפסוקי תפילת שלמה שנאמר (מלכים־א ח, מד-מח): "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי וגו' וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם וגו'", כי בהיות ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש מוכנים לקבלת התפילה כמו שאמרתי, צריך האדם להתפלל נכחם, להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל יתברך השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפילתו מדבר לנוכֵחַ כאילו מדבר עם השכינה, ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה [גם בזמן הזה], כי מעולם לא זזה מכותל מערבי (מדרש איכה על פסוק [א, ה]: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ");
הכוונה הראויה בעמידה לתפילה: יתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה במקום המקדש, ומשחרב המקדש יכון לניצוץ השכינה השורה בכותל מערבי כדי להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה הישראלית ולהציל אותם מקורות העולם, ויבקש לספק צרכיו בעולם הזה, ועם זאת יכוין לבו למעלה בשבח והלל לה' כפי השגתו במהות השכינה שבשמים
אופן עמידת האדם בשעת התפילה הוא כמו שאמר [רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו] ביבמות פרק מצות חליצה (קה, ב): "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו" - "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים-א ט, ג) וכתיב: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג, מא).
ופרש"י ז"ל: עינו למטה - כלפי הארץ, משום דשכינה התם קיימא, כדכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים"... כי גם בזמן החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה הישראלית, ולהציל אותם מקורות העולם, כי גם שבהיותו למעלה בשמיִם יכול להשגיח על כל פרטי העולם ולהצילם ממקרי הזמן ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, עם כל זה בהיות שכינתו למטה בתחתונים היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זוּ נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בארץ ישראל ובבית המקדש שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו יתברך ומושפעים מאתו יתברך...
ולא נשאר למטה ניצוץ שכינה [אחר סילוק עיקר שכינתו בחורבן] כי אם להשגחת האומה ולהצילם מרעתם, וזהו ענין "והיו עיני ולבי שם כל הימים", עיני - הוא מורה ענין השגחתו עליהם לטובה ולברכה להספיק צרכם, ולבי - הוא להצילם מהמקרים הבאים עליהם באהבת לבו אותם... כי העין הוא גשמי, כי כל החושים הם גשמיים כי אין העין ושאר החושים משיגים כי אם דברים הגשמיים, והלב גם כי הוא גשמי משיג דברים עליונים מכח המחשבה הנטועה וקבועה בו מאתו יתברך... שראוי לאדם המתפלל ליתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה למטה במקום המקדש כדי שיפיק רצונו בשאלת צרכיו כי לזה היא עומדת במקום ההוא המקודש, ויכוין לבו למעלה בתשבחותיו והלוליו להללו ולפארו כפי השגת דעתו בשכינתו החונה בשמים...
ובזה מתקיים כוונת שני הכתובים: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" - לכוין תפילתו בתשבחות והלולים לאל בשמים להשיג חיי העולם הבא, וכתוב "והיו עיני ולבי שם [כל הימים]" - על השכינה השורה בכותל מערבי להספיק צרכיו בזה העולם והם חיי שעה, ושניהם כאחד טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא ניצוץ משכינה של מעלה העומדת אתנו למטה ושופעת עלינו טובה והצלחה, ויש בכך רמז שה' יתברך אִתנו בגלות לשומרנו שלא נבלע בין האומות, והוא מצילנו בנסים נסתרים ומכין אותנו לעבודתו יתברך עד שנשוב בתשובה שלמה. כוונת ברכותינו שישפיע ה' משפע שכינה של מעלה על השכינה השורה אתנו כעת בציון כדי שתהיה השגחתו עלינו יותר גלויה ומפורסמת
שפע הברכה על המתברך תמשך מצד הנפש, בהיותה אצולה ונחצבת מתחת כסא הכבוד ותכוין, בשעה שתהיה קרובה, לחזור אל המקום אשר ממנו חוצבה... ואז תהיה הנפש כאילו נדבקת בשכינה, ותאציל מאת השכינה שפע למטה בדיבורה למתברך... לשיָחוּל ברכה על המתברך. וכענין זה הוא הברכות שאנו מברכין לאל יתברך, שעל ידי ברכותינו יהיה נאצל ונשפע שפע משכינה של מעלה לשכינה של מטה, כדי שנהיה מכוונים לעבודתו יתברך.
וזה כי הוא מבואר, כי מזמן שירדה שכינה למטה – לא פסקה, וכאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", וזאת היא השכינה שהיא הולכת אתנו בגלות כביכול, והוא רומז שהוא יתברך אתנו בגלות לשמור אותנו בגלותנו שלא נהיה נבלעים באומות, והוא יתברך מציל אותנו ועושה לנו נסים נסתרים להציל אותנו, וגם הוא מכין אותנו לשנהיה מוכנים לעבודתו יתברך ולא נפנה אל רהבים ושטי כזב. ואם־כן, ברכותינו אליו הוא שישפיע משפע שכינתו של מעלה למטה, כדי שתהיה השגחתו עלינו בגלותנו יותר גלויה ומפורסמת, עד אשר תגאל עצמה ותמשיך אותנו אחריה בהיותנו שבים בתשובה שלימה לפניו, ואנו מאצילים ברכה ממנוֹ אליו – משכינתו של מעלה לשכינתו של מטה, שהוא ניצוץ ושפע מלמעלה...
וכן אמר דוד (תהלים קמז, יב): "שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה', הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן", כי באומרו 'את ה'' רומז לשכינה של מעלה, שהיא נסתרת, ובאומרו 'הללי אלהיך ציון' רומז לשכינתו השורה בציון, וזהו 'אלוהיך ציון' בכינוי לנוכחַ, מורֶה לשכינה שהיא עומדת אִתנו, ושופעת עלינו טובה והצלחה.
מקורות: 'בית אלוהים' למבי"ט [וארשא תרל"ב], שער התפילה פרק ה; שם פרק ט; שם פרק כ
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי משה ב"ר יוסף מטראני - המבי"ט
ר"ס - כ"א בניסן ש"מ
כפי זכות וטוהר המקום כך ה' משרה שם שכינתו, ובמקום המוכן לתפילת ישראל נשמעת התפילה ביותר אפילו כשמתפלל ביחידות ובלא כוונה, ולכן מכל העולם מכוונים תפילתם לנוכח מקום השכינה שלא זזה מעולם מכותל מערבי
ענין קביעות המקום סיבה לקבלת התפילה (עיין ברכות ו, ב) הוא דבר שִׂכלי ומבואר בתורה, כי גם ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג) עם כל זה השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום, כפי עובי וגסות המקום הוא יתברך מרחיק שכינתו ממנו, וכפי זכות וטוהר הדבר הוא יתברך מתקרב אליו... יש מקומות מוכנים קצתם מקצת להיות מושפעים מאִתו יתברך, כמו גן עדן שהוא בעולם השפל, שהוא מקום מושגח ומושפע מאתו יתברך לעונג הנפשות, ואחר כך ירושלים וארץ ישראל, וכפי רוחק המקומות ממנה ירחקו ממדרגתה, וכפי קרבתם אליה יתקרבו למדרגתה...
וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו, כבר הוכן להיות תפילת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה, הוא קרוב להיות תפילתו נשמעת... וענין היות התפילה נוכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפילה, וכמו שלמדנו (ברכות ל, א) מפסוקי תפילת שלמה שנאמר (מלכים־א ח, מד-מח): "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי וגו' וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם וגו'", כי בהיות ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש מוכנים לקבלת התפילה כמו שאמרתי, צריך האדם להתפלל נכחם, להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל יתברך השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפילתו מדבר לנוכֵחַ כאילו מדבר עם השכינה, ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה [גם בזמן הזה], כי מעולם לא זזה מכותל מערבי (מדרש איכה על פסוק [א, ה]: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ");
הכוונה הראויה בעמידה לתפילה: יתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה במקום המקדש, ומשחרב המקדש יכון לניצוץ השכינה השורה בכותל מערבי כדי להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה הישראלית ולהציל אותם מקורות העולם, ויבקש לספק צרכיו בעולם הזה, ועם זאת יכוין לבו למעלה בשבח והלל לה' כפי השגתו במהות השכינה שבשמים
אופן עמידת האדם בשעת התפילה הוא כמו שאמר [רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו] ביבמות פרק מצות חליצה (קה, ב): "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו" - "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים-א ט, ג) וכתיב: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג, מא).
ופרש"י ז"ל: עינו למטה - כלפי הארץ, משום דשכינה התם קיימא, כדכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים"... כי גם בזמן החורבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה הישראלית, ולהציל אותם מקורות העולם, כי גם שבהיותו למעלה בשמיִם יכול להשגיח על כל פרטי העולם ולהצילם ממקרי הזמן ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, עם כל זה בהיות שכינתו למטה בתחתונים היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זוּ נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בארץ ישראל ובבית המקדש שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו יתברך ומושפעים מאתו יתברך...
ולא נשאר למטה ניצוץ שכינה [אחר סילוק עיקר שכינתו בחורבן] כי אם להשגחת האומה ולהצילם מרעתם, וזהו ענין "והיו עיני ולבי שם כל הימים", עיני - הוא מורה ענין השגחתו עליהם לטובה ולברכה להספיק צרכם, ולבי - הוא להצילם מהמקרים הבאים עליהם באהבת לבו אותם... כי העין הוא גשמי, כי כל החושים הם גשמיים כי אין העין ושאר החושים משיגים כי אם דברים הגשמיים, והלב גם כי הוא גשמי משיג דברים עליונים מכח המחשבה הנטועה וקבועה בו מאתו יתברך... שראוי לאדם המתפלל ליתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה למטה במקום המקדש כדי שיפיק רצונו בשאלת צרכיו כי לזה היא עומדת במקום ההוא המקודש, ויכוין לבו למעלה בתשבחותיו והלוליו להללו ולפארו כפי השגת דעתו בשכינתו החונה בשמים...
ובזה מתקיים כוונת שני הכתובים: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" - לכוין תפילתו בתשבחות והלולים לאל בשמים להשיג חיי העולם הבא, וכתוב "והיו עיני ולבי שם [כל הימים]" - על השכינה השורה בכותל מערבי להספיק צרכיו בזה העולם והם חיי שעה, ושניהם כאחד טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא ניצוץ משכינה של מעלה העומדת אתנו למטה ושופעת עלינו טובה והצלחה, ויש בכך רמז שה' יתברך אִתנו בגלות לשומרנו שלא נבלע בין האומות, והוא מצילנו בנסים נסתרים ומכין אותנו לעבודתו יתברך עד שנשוב בתשובה שלמה. כוונת ברכותינו שישפיע ה' משפע שכינה של מעלה על השכינה השורה אתנו כעת בציון כדי שתהיה השגחתו עלינו יותר גלויה ומפורסמת
שפע הברכה על המתברך תמשך מצד הנפש, בהיותה אצולה ונחצבת מתחת כסא הכבוד ותכוין, בשעה שתהיה קרובה, לחזור אל המקום אשר ממנו חוצבה... ואז תהיה הנפש כאילו נדבקת בשכינה, ותאציל מאת השכינה שפע למטה בדיבורה למתברך... לשיָחוּל ברכה על המתברך. וכענין זה הוא הברכות שאנו מברכין לאל יתברך, שעל ידי ברכותינו יהיה נאצל ונשפע שפע משכינה של מעלה לשכינה של מטה, כדי שנהיה מכוונים לעבודתו יתברך.
וזה כי הוא מבואר, כי מזמן שירדה שכינה למטה – לא פסקה, וכאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב; ועוד): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", וזאת היא השכינה שהיא הולכת אתנו בגלות כביכול, והוא רומז שהוא יתברך אתנו בגלות לשמור אותנו בגלותנו שלא נהיה נבלעים באומות, והוא יתברך מציל אותנו ועושה לנו נסים נסתרים להציל אותנו, וגם הוא מכין אותנו לשנהיה מוכנים לעבודתו יתברך ולא נפנה אל רהבים ושטי כזב. ואם־כן, ברכותינו אליו הוא שישפיע משפע שכינתו של מעלה למטה, כדי שתהיה השגחתו עלינו בגלותנו יותר גלויה ומפורסמת, עד אשר תגאל עצמה ותמשיך אותנו אחריה בהיותנו שבים בתשובה שלימה לפניו, ואנו מאצילים ברכה ממנוֹ אליו – משכינתו של מעלה לשכינתו של מטה, שהוא ניצוץ ושפע מלמעלה...
וכן אמר דוד (תהלים קמז, יב): "שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה', הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן", כי באומרו 'את ה'' רומז לשכינה של מעלה, שהיא נסתרת, ובאומרו 'הללי אלהיך ציון' רומז לשכינתו השורה בציון, וזהו 'אלוהיך ציון' בכינוי לנוכחַ, מורֶה לשכינה שהיא עומדת אִתנו, ושופעת עלינו טובה והצלחה.
מקורות:
'בית אלוהים' למבי"ט [וארשא תרל"ב], שער התפילה פרק ה; שם פרק ט; שם פרק כ