רבנו יעקב ב"ר חננאל סקילי מספרד, תלמיד הרשב"א
נלב"ע אחרי ה'צ"ז

 מתוך ספר דרשותיו 'תורת המנחה'

השכינה שרתה במקום המקדש מששת ימי בראשית ועד היום, אלא שטרם נבנה המקדש נסתרה מעיני בשר, ולאחר חורבן המקדש לא זזה השכינה מכותל מערבי, ומשם מאירה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות

"מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהלים פד, ב-ג). זה המזמור נאמר על חביבות מקום שריית השכינה, והחשק והתשוקה בו... המקום הקבוע הוא בית המקדש, ושאינו קבוע הוא בתי כנסיות ובתי מדרשות. ונקרא בית המקדש 'קבוע', כי שם שרתה השכינה מששת ימי בראשית... וכן קראוהו (סוכה ה, ב; ועוד): "בית עולמים", כי מעולם היתה שם השכינה שורה... שקודם שנבנה שם בית המקדש היה שם כבוד השכינה, שהיה [נסתר מעיני הבריות ולא היה בכח הראות לראותו], וכמו שאמר (בראשית כח, טז): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וגו'".

וכן אחר שחרב לא זזה השכינה משם, כמו שאמרו רז"ל (שמות רבה ב, ב; מדרש תהלים יא, ג): לא זזה שכינה מכותל מערבי, דכתיב (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ וגו'", וכן הוא אומר (דברי הימים-ב ז, טז): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", ופסוק זה נאמר על אחר החורבן. וזהו שאמרו הנכנס במקדש בזמן הזה בטומאה חייב כרת, דכתיב (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" - אף על פי שהם שוממין בקדושתן הן עומדין (ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז)...

ואם תאמר מאחר שאינה זזה מכותל מערבי היאך נמצאת בשום (=באיזה) מקום, ואפילו דרך עראי? כבר נשאלה זו השאלה לחכמים (ראה סנהדרין כט, א), ומשלו משל למה הדבר דומה לשמש, הנה השמש נתן אותו השם יתברך ברקיע השמים ושם הוא קבוע, ואף על פי כן הוא מאיר על הארץ, וכל בית שהוא מוכן ומכוון לשמש ניצוץ השמש נכנס בו לפי שעה. וכך היא השכינה, אף על פי שהיא קבועה בבית המקדש, ואינה זזה משם ושם חביון עוזו[1], קרנים מידו לו יוצאים ונוצצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן הוא אומר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת וכו'";

השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא כנפש המצויה סביב הקבר, שיש לה נחת רוח כשקרוביה מבקרים אותה, ועתידה לחזור ולהחיות את הגוף – כך עתיד הקב"ה להחזיר השכינה לתוך מקדש ולהחיות את אבניו ויותר לא ייחרב לעולם

הנחת רוח שיש לנפש כשמבקרים קברו, מפני שהנפש מצויה סביב לקבר. וכן אמרו בירושלמי (מועד קטן פרק ג הלכה ה): "נפשא טס על גופא"... וכיון שהנפש רואה קרובותיה שמבקרין אותה יש לה נחת רוח.

וכן היא השכינה במקדש, דכתיב (דברים לג, יב): "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם". ועוד אמרו רבותינו ז"ל (מדרש תהלים יא, ג): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט) – זו השכינה שלא זזה מכותל מערבי, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, ד): "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ", "ושם" מלשון שממה, "והשמותי וגו'". וכשם שעתיד הקב"ה להחזיר נשמות לגופות בתחית המתים, כך עתיד להחזיר השכינה במקדש ואז יחיה העולם (אצ"ל: לעולם), הדא הוא דכתיב (דברים לב, לט): "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", וכתיב בתריה (שם, מ): "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם", והיינו דכתיב (נחמיה ג, לד): "הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר".

כשם שהאדם מתאבל על קרובו שמת – כך אנו מחויבים להתאבל על סילוק השכינה ממקומה בירושלים, ובזה נזכה לראות בנחמתה

ועל כן נקראת ארץ ישראל: "ארץ החיים", מפני שהשכינה בה כנפש בגוף, וכיון שנסתלקה השכינה יש לנו להתאבל עליה כשם שאדם מתאבל על קרובו שמת, ואנחנו עם קרובו, דכתיב (תהלים קמח, יד): "יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ". וכשם שהאדם מתאבל על מתו שהוא קרובו, כן אנו מחויבים להתאבל באבילות ירושלים, דכתיב (ישעיה סו, י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ", ומזה הפסוק דרשו רבותינו ז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה".

מקורות:
תורת המנחה כרך א [מהד' הרב"א חפץ, צפת תנש"א], פרשת פקודי דרשה לד, עמ' 342;
שם כרך ב, פרשת דברים סוף דרשה סה, עמ' 578.

[1] על פי חבקוק ג, ד: "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּו", ודורש "ושם" מלשון "שממה", שאפילו כשהמקדש חרב ונתקיים בו "והשמותי את מקדשיכם", השכינה חבויה וגנוזה בו בכותל המערבי, כמבואר מדבריו להלן בדרשה סה.