ה'ס (1300) - רבי דוד הנגיד...רבי דוד הנגידה'ס (1300) - רבי דוד הנגיד
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבנו דוד הנגיד, נכד הרמב"ם כ"ד בטבת ד'תתקע"ג – א' באלול ה'ס
הופעת השכינה בהר הקודש נצחית ואף כשהבית חרב לא זזה שכינה מכותל מערבי, ולכן הנכנס למקום המקדש כיום כשאין לנו טהרה חייב כרת, ואמנם הנפש כולה שואפת ומשתוקקת לראותו אך לא תגיע לחצרותיו
"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב), וההופעה הכוונה בה לשריית השכינה, כמו־שכתוב (דברים לג, ב): "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן", וזהו "מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהלים כו, ח), "שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן [הַר קָדְשִׁי]" (יואל ד, יז), ומשום כך נקרא "בית עולמים" (סוכה ה, ב)[1] – היינו, מעולם ועד עולם, והשכינה שורה בו לפני בנינו ולאחר בנינו עד אחרית הימים... וכן אמר יעקב (בראשית כח, טז-יז): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" ואמר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" ועוד לפני הקמת המקדש השכינה שורה בו.
וכן לאחר החורבן השכינה שורה בו ללא שינוי[2], כפי שאמרו (שמות רבה ב, ב; ועוד): לא זזה שכינה מכותל מערבי מעולם, כמו־שכתוב (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", ואמר שלמה (מלכים־א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". ולכך אמרו עליהם־השלום (ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, ז; הלכות ביאת המקדש ג, יב-טז; ובתוס' שבועות יד, ב ד"ה ונעלם): הנכנס כיום אל מקום המקדש בזמן הזה, חייב כרת, משום שאנו עכשיו בארץ טמאה, וכולנו טמאי־מת, ואין לנו טהרה אלא באפר הפרה, ולא נשאר כלום כיום מזה, ומשום כך אין הכניסה למקדש בזמן הזה מותרת אף על פי שהוא חרב בעוונותינו הרבים, והנכנס בו חייב כרת...
ואף על פי שהוא חרב, הנפשות משתוקקות לראותו, כמו־שכתוב (תהלים פד, ג): "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי [לְחַצְרוֹת ה']" – הנפש כולה בתשוקתה, ולא תגיע. ולא תאמר בזמן בנינו בלבד, אלא אפילו בזמן החורבן, כמו־שכתוב (תהלים קטז, יט): "בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'" וחצרות בית ה' הוא מקום קדשו החרב, נגזר מלשון (ישעיה מב, ט): "חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר", שפירושו – החרבות, ואף על פי שהבית חרב בני ישראל שואפים ומשתוקקים לראותו, לרצות את אבניו ולחונן את עפרו.
מקור: מדרש רבי דוד הנגיד - ספר שמות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ח, פרשת פקודי, דף רטו, ב – ריז, א
[1] בנדפס: 'משום כך נקרא "בית עולמו" (קהלת יב, ה) – היינו, מעולם ועד עולם'. אך הדברים קשים להולמם, וכנראה נפלה טעות־סופר בהעתקה או התרגום מערבית. וכן העיר מו"ר הגר"ז קורן שליט"א.
[2] לכאורה פשוט שיש חילוק מדרגות בין הופעת השכינה במקום המקדש בבנינו לבין הופעתה שם בחורבנו, לכן נראית כוונתו שהשכינה שורה שם "ללא שינוי" מבחינת הלכות איסור כניסה למקום בטומאה, וכפי שמבאר בסמוך.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבנו דוד הנגיד, נכד הרמב"ם
כ"ד בטבת ד'תתקע"ג – א' באלול ה'ס
הופעת השכינה בהר הקודש נצחית ואף כשהבית חרב לא זזה שכינה מכותל מערבי, ולכן הנכנס למקום המקדש כיום כשאין לנו טהרה חייב כרת, ואמנם הנפש כולה שואפת ומשתוקקת לראותו אך לא תגיע לחצרותיו
"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב), וההופעה הכוונה בה לשריית השכינה, כמו־שכתוב (דברים לג, ב): "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן", וזהו "מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהלים כו, ח), "שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן [הַר קָדְשִׁי]" (יואל ד, יז), ומשום כך נקרא "בית עולמים" (סוכה ה, ב)[1] – היינו, מעולם ועד עולם, והשכינה שורה בו לפני בנינו ולאחר בנינו עד אחרית הימים... וכן אמר יעקב (בראשית כח, טז-יז): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" ואמר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" ועוד לפני הקמת המקדש השכינה שורה בו.
וכן לאחר החורבן השכינה שורה בו ללא שינוי[2], כפי שאמרו (שמות רבה ב, ב; ועוד): לא זזה שכינה מכותל מערבי מעולם, כמו־שכתוב (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", ואמר שלמה (מלכים־א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". ולכך אמרו עליהם־השלום (ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, ז; הלכות ביאת המקדש ג, יב-טז; ובתוס' שבועות יד, ב ד"ה ונעלם): הנכנס כיום אל מקום המקדש בזמן הזה, חייב כרת, משום שאנו עכשיו בארץ טמאה, וכולנו טמאי־מת, ואין לנו טהרה אלא באפר הפרה, ולא נשאר כלום כיום מזה, ומשום כך אין הכניסה למקדש בזמן הזה מותרת אף על פי שהוא חרב בעוונותינו הרבים, והנכנס בו חייב כרת...
ואף על פי שהוא חרב, הנפשות משתוקקות לראותו, כמו־שכתוב (תהלים פד, ג): "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי [לְחַצְרוֹת ה']" – הנפש כולה בתשוקתה, ולא תגיע. ולא תאמר בזמן בנינו בלבד, אלא אפילו בזמן החורבן, כמו־שכתוב (תהלים קטז, יט): "בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'" וחצרות בית ה' הוא מקום קדשו החרב, נגזר מלשון (ישעיה מב, ט): "חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר", שפירושו – החרבות, ואף על פי שהבית חרב בני ישראל שואפים ומשתוקקים לראותו, לרצות את אבניו ולחונן את עפרו.
מקור:
מדרש רבי דוד הנגיד - ספר שמות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ח, פרשת פקודי, דף רטו, ב – ריז, א
[1] בנדפס: 'משום כך נקרא "בית עולמו" (קהלת יב, ה) – היינו, מעולם ועד עולם'. אך הדברים קשים להולמם, וכנראה נפלה טעות־סופר בהעתקה או התרגום מערבית. וכן העיר מו"ר הגר"ז קורן שליט"א.
[2] לכאורה פשוט שיש חילוק מדרגות בין הופעת השכינה במקום המקדש בבנינו לבין הופעתה שם בחורבנו, לכן נראית כוונתו שהשכינה שורה שם "ללא שינוי" מבחינת הלכות איסור כניסה למקום בטומאה, וכפי שמבאר בסמוך.