ה'כ"ד (1264) - מרבותינו בעלי הת...מרבותינו בעלי התוספותה'כ"ד (1264) - מרבותינו בעלי התוספות
חזרהעריכה
פרטים (0)
מרבותינו בעלי התוספות בערך בשנים ד'תתק"ץ – ה'כ"ד
האבן שיעקב אבינו שׂם מצבה לבנין המקדש סירבה להיכלל בבנינו מפני שעתיד להיחרב, עד שקבעוהָ בכותל המערבי והובטח לה שלא תזוז ממקומה והיא תהיה לראש פינה בבנין המקדש
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת" (בראשית כח, כב), אמרו על אותה אבן: כשהיו מעלין אותה בדימוס (בבנין) היתה מפלת עצמה, לפי שעתיד בית המקדש ליחרב. ועל כן מאסו אותה הבונים. עד שבא שלמה בחכמתו ונשבע לה, שאפילו יחרב הכל היא לא תחרב ולא תזוז ממקומה, וקבעוה בכותל המערבי[1]. הדא הוא דכתיב (תהלים קיח, כב): "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה";
ה' עומד אחר כתלנו כאדם העומד עם אהובתו בחוץ ורוצה להכנס לדבר עימה בתוך הבית אך נמנע מפני מראית בני אדם
"עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ". ומיד ראיתיו עומד אחר כתלים ומשגיח מן החלונות כאדם שמסתכל איך ידבר עם אהובתו ואינו רוצה ליכנס עימה בבית מפני מראית בני אדם, אבל עומד מבחוץ;
השכינה אינה זזה ממקומה בכותל מערבי בין שהמקדש חרב ובין שהוא בנוי
"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט). בין שהמקדש חרב ובין שאינו חרב אין השכינה זעה [אצ"ל: זזה] מכותל מערבי.[2]
מקורות: תוספות השלם - פירוש התורה לבעלי התוספות [מהדורת גליס], כרך ג עמ' קכד, ויצא אות ה; פירוש לשיר השירים ב, ט בכתב־יד מבעלי התוספות מצפון צרפת (ב'אוצר פירושי בעלי התוספות השלם', מכון הרי פישל תשס"א); קטעי מדרשי חז"ל ערוכים על המגילות, בתוך: 'עטרת זקנים' על התורה ומגילות, הוצ' מכון בית אהרן וישראל [קרלין], כסלו תש"ע, עמ' קנד
[1] "ולכן הכותל המערבי לא נחרב, ולא זזה שכינה ממנו, כמובא במדרש שיר השירים (רבה ב, כב)" – הערת המהדיר. והכרח לומר כן, שהרי לוּ לא היתה מובטחת בכותל המערבי נצחיות השראת השכינה שבמקדש, לא היתה האבן מתנחמת ועוצרת מלהפיל עצמה.
[2] לפנינו לא נמצא כך במדרשי חז"ל. מסתבר שכוונת הכותב לתמצית העולה ממדרש תהלים ('שוחר טוב' [בובר] מזמור יא, אות ג): "אמר רבי אלעזר בן פדת: בין חרב ובין שאינו חרב השכינה לא זזה ממקומה, שנאמר: ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אף על פי שכסאו בשמים שכינתו בבית המקדש, שנאמר (מלכים־א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים וכו' וכו', אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר־השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ". וראה גם בלשון הסמ"ג.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
מרבותינו בעלי התוספות
בערך בשנים ד'תתק"ץ – ה'כ"ד
האבן שיעקב אבינו שׂם מצבה לבנין המקדש סירבה להיכלל בבנינו מפני שעתיד להיחרב, עד שקבעוהָ בכותל המערבי והובטח לה שלא תזוז ממקומה והיא תהיה לראש פינה בבנין המקדש
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת" (בראשית כח, כב), אמרו על אותה אבן: כשהיו מעלין אותה בדימוס (בבנין) היתה מפלת עצמה, לפי שעתיד בית המקדש ליחרב. ועל כן מאסו אותה הבונים. עד שבא שלמה בחכמתו ונשבע לה, שאפילו יחרב הכל היא לא תחרב ולא תזוז ממקומה, וקבעוה בכותל המערבי[1]. הדא הוא דכתיב (תהלים קיח, כב): "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה";
ה' עומד אחר כתלנו כאדם העומד עם אהובתו בחוץ ורוצה להכנס לדבר עימה בתוך הבית אך נמנע מפני מראית בני אדם
"עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ". ומיד ראיתיו עומד אחר כתלים ומשגיח מן החלונות כאדם שמסתכל איך ידבר עם אהובתו ואינו רוצה ליכנס עימה בבית מפני מראית בני אדם, אבל עומד מבחוץ;
השכינה אינה זזה ממקומה בכותל מערבי בין שהמקדש חרב ובין שהוא בנוי
"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט). בין שהמקדש חרב ובין שאינו חרב אין השכינה זעה [אצ"ל: זזה] מכותל מערבי.[2]
מקורות:
תוספות השלם - פירוש התורה לבעלי התוספות [מהדורת גליס], כרך ג עמ' קכד, ויצא אות ה; פירוש לשיר השירים ב, ט בכתב־יד מבעלי התוספות מצפון צרפת (ב'אוצר פירושי בעלי התוספות השלם', מכון הרי פישל תשס"א); קטעי מדרשי חז"ל ערוכים על המגילות, בתוך: 'עטרת זקנים' על התורה ומגילות, הוצ' מכון בית אהרן וישראל [קרלין], כסלו תש"ע, עמ' קנד
[1] "ולכן הכותל המערבי לא נחרב, ולא זזה שכינה ממנו, כמובא במדרש שיר השירים (רבה ב, כב)" – הערת המהדיר. והכרח לומר כן, שהרי לוּ לא היתה מובטחת בכותל המערבי נצחיות השראת השכינה שבמקדש, לא היתה האבן מתנחמת ועוצרת מלהפיל עצמה.
[2] לפנינו לא נמצא כך במדרשי חז"ל. מסתבר שכוונת הכותב לתמצית העולה ממדרש תהלים ('שוחר טוב' [בובר] מזמור יא, אות ג): "אמר רבי אלעזר בן פדת: בין חרב ובין שאינו חרב השכינה לא זזה ממקומה, שנאמר: ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אף על פי שכסאו בשמים שכינתו בבית המקדש, שנאמר (מלכים־א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים וכו' וכו', אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר־השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ". וראה גם בלשון הסמ"ג.