היהודים נמנעים מלהכנס בהר הבית מפני הטומאה, וחלק מהכותל המערבי קיים עדיין ואבניו גדולות ועבות מאוד
רבי עובדיה ירא מברטנורא, רבה של ירושלים[1] חי בערך בשנים ר' – רס"ח
אגרת לאביו אודות מסעו לארץ ישראל בשנת רמ"ח
מקורות: דרכי ציון, אגרת לאביו בשנת רמ"ח | מוגה ע"פ נוסח כת"י עברי המובא ב'אגרות ארץ ישראל', א. יערי, ת"א תש"ג, עמ' 127-135
ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה־עשר לחודש ניסן רמ"ח בצהרים. בעצם היום ההוא "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכב, ב)... וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב.
והעם אשר בה, כפי מה שספרו[2], הם כארבעת אלפים בעלי־בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום [אלא] שבעים בעלי־בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה... ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה. שבע נשים כנגד איש אחד... ובית־הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח... ובבואי לירושלים היה רעב כבד עדיין... והיו אומרים כי הקל הרעב כפי מה שהיה בתחילה בשנה ההיא, ורבים מבני ישראל מתו ברעב...; עתה, אחרי קציר חיתים, כלה הרעב ובא שובע לעולם... ובאים פה להשתטח הישמעאלים לבית־המקדש, כי אימה יתירה וכבוד גדול נוהגים בו...
בבית־מקדשנו[3] לא יוכל שום יהודי להכנס. וגם כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים, לעשות שם בחרושת עץ ובכל מלאכה, נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה. ולא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר אם נכנסים הישמעאלים לפני ולפנים אם אין. גם חקרתי על "אבן שתיה", ששם היה הארון מונח, ורבים אומרים כי היא תחת כיפה אחת יפה וגבוה אשר בנו הישמעאלים במקדש, וסגורה בתוך הכיפה ההיא... ושנים עשר פתחים יש לבית־המקדש היום, ואותם שקורים להם "שערי רחמים" הם שני שערי ברזל סגורים למזרחו של בית ואין נראין על גבי קרקע אלא חציים...
וכותל מערבי אשר הוא קיים עדיין, רצוני־לומר חלק ממנו, אבניו אבנים גדולות ועבות מאוד, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בנין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות. ובקרן מזרחית צפונית[4] של בית שם פינה אחת מאבנים גדולות מאד, ונכנסתי תחת הפינה ההיא ושם בנין גדול, בנוי על גבי עמודים גדולים וגבוהים, והעמודים רבים מאד עד שנלאתי מהלוך עד סוף כל הבנין ההוא כי רב הוא, והוא מלא עפר אשר השליכו שמה מהריסת הבית. ובית־המקדש עומד על אותם העמודים.
[1] רבנו הרדב"ז שהכירו בצעירותו כתב על רבנו עובדיה מברטנורא כארבעים שנה לאחר פטירתו: "והאיש הזה היה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים, והוא היה תלמיד הרבנים האשכנזים וראה כל דברי הראשונים כי היה אחרון בזמן... והוא היה אחרון שבכולם וכל חכמי ספרד ואשכנז וצרפת שבירושלים היו כפופין לו ויושבים לפניו" (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן אלף ק"פ).
[2] בנוסח אחר: כפי מה שיספרו המספרים ('המעמר' כרך ג עמ' 128).
[3] נוסח בכתב־יד: "בבית־המקדש לא יוכל שום עברי להכנס" ('המעמר' כרך ג עמ' 139). רבנו עובדיה מכנה כאן כמה פעמים את כל השטח המיושר שבין חומות הר־הבית בשם: "מקדש" ו"בית־מקדש". וכן נפוץ בכתבי בני דורו ולאחריהם.
[4] קשה לומר שמתאר כאן מקום שהיה בצפון מזרח הר־הבית וכיום אין לו זכר, לכן נראה שצריך להגיה "מזרחיתדרומית", והכוונה למחילות באזור מבנה 'אל־אקצא' המכונה גם 'מדרש שלמה'. כן כתב בן דורו הנוסע מוולטרה: "ולצד דרום, תוך הבית־המקדש, יש בית אחר יפה גדול, שהוא מכוסה גם־כן עופרת נקרא 'מדרש שלמה'", ולאחר כששים שנה כתב הרדב"ז (ח"ב תשובה תרצא): "סוף בנין הנקרא 'מדרש שלמה' לצד הדרום... הוא מכלל הר־הבית, ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין". כיום ה'כיפין' הללו, דהיינו 'מחילות', מוכרים כמבנה תת־קרקעי בשם 'אורוות שלמה', שלאמיתו של דבר נמצא ממזרח ל'אקצא הקדומה', שהינו מתחם תת־קרקעי תחת 'אל־אקצא', ולשם יש גישה מחוץ להר־הבית דרך שער עתיק בחומה הדרומית. וראה בספר 'דרך הקדש', כמאתיים שנה לאחר מכן (יז ע"א והלאה; במהדורה חדשה עמ' קצב-קצו): "ובבואי פה צלצ"ח תוב"ב (=כשהגעתי לירושלים הנקראת צלצח. ראה פרש"י שמואל־א י, ב), נכנסתי ליסודות שבנה דוד שהם בקרקע הר הבית, דרך גלגול מחילות, שהיה המקום צר מאוד אין דרך לנטות, וראיתי שם חלון שיש לכנסיה של גויים באותו מקום שקוראים 'מדרש שלמה' (=מתוך המחילה הצרה ראה מעבר כעין חלון המוביל ל'אל־אקצא', או לאקצא הקדומה הנמצאת תחת מבנה שנקרא בפי היהודים 'מדרש שלמה'), וסבור הייתי שמחילות לא נתקדשו אף שבתוך העזרה, ומותר לכל אדם לבוא שם, שאין קדושתן כקדושת העזרה (סבר שאין איסור להכנס אפילו למחילה שתחת העזרה ופתוחה אליה). אחר־כך חל עלי הספק, דהא דאמר רבי יוחנן דמחילות לא נתקדשו, היינו מחילות הפתוחות להר הבית, אבל פתוחות לעזרה הרי הם כקדושת העזרה, דבתר פתיחתן אזלינן, כדאיתא בכיצד צולין (פסחים פו, א)", וציין שם שבזמנו נהגו רבים להיכנס לאותו מקום.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
היהודים נמנעים מלהכנס בהר הבית מפני הטומאה, וחלק מהכותל המערבי קיים עדיין ואבניו גדולות ועבות מאוד
רבי עובדיה ירא מברטנורא, רבה של ירושלים[1]
חי בערך בשנים ר' – רס"ח
אגרת לאביו אודות מסעו לארץ ישראל בשנת רמ"ח
מקורות: דרכי ציון, אגרת לאביו בשנת רמ"ח | מוגה ע"פ נוסח כת"י עברי המובא ב'אגרות ארץ ישראל', א. יערי, ת"א תש"ג, עמ' 127-135
ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה־עשר לחודש ניסן רמ"ח בצהרים. בעצם היום ההוא "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכב, ב)... וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב.
והעם אשר בה, כפי מה שספרו[2], הם כארבעת אלפים בעלי־בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום [אלא] שבעים בעלי־בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה... ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה. שבע נשים כנגד איש אחד... ובית־הכנסת של ירושלים הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצר ואפל, ואין נוגה לו כי אם מן הפתח... ובבואי לירושלים היה רעב כבד עדיין... והיו אומרים כי הקל הרעב כפי מה שהיה בתחילה בשנה ההיא, ורבים מבני ישראל מתו ברעב...; עתה, אחרי קציר חיתים, כלה הרעב ובא שובע לעולם... ובאים פה להשתטח הישמעאלים לבית־המקדש, כי אימה יתירה וכבוד גדול נוהגים בו...
בבית־מקדשנו[3] לא יוכל שום יהודי להכנס. וגם כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים, לעשות שם בחרושת עץ ובכל מלאכה, נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה. ולא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר אם נכנסים הישמעאלים לפני ולפנים אם אין. גם חקרתי על "אבן שתיה", ששם היה הארון מונח, ורבים אומרים כי היא תחת כיפה אחת יפה וגבוה אשר בנו הישמעאלים במקדש, וסגורה בתוך הכיפה ההיא... ושנים עשר פתחים יש לבית־המקדש היום, ואותם שקורים להם "שערי רחמים" הם שני שערי ברזל סגורים למזרחו של בית ואין נראין על גבי קרקע אלא חציים...
וכותל מערבי אשר הוא קיים עדיין, רצוני־לומר חלק ממנו, אבניו אבנים גדולות ועבות מאוד, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בנין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות. ובקרן מזרחית צפונית[4] של בית שם פינה אחת מאבנים גדולות מאד, ונכנסתי תחת הפינה ההיא ושם בנין גדול, בנוי על גבי עמודים גדולים וגבוהים, והעמודים רבים מאד עד שנלאתי מהלוך עד סוף כל הבנין ההוא כי רב הוא, והוא מלא עפר אשר השליכו שמה מהריסת הבית. ובית־המקדש עומד על אותם העמודים.
[1] רבנו הרדב"ז שהכירו בצעירותו כתב על רבנו עובדיה מברטנורא כארבעים שנה לאחר פטירתו: "והאיש הזה היה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים, והוא היה תלמיד הרבנים האשכנזים וראה כל דברי הראשונים כי היה אחרון בזמן... והוא היה אחרון שבכולם וכל חכמי ספרד ואשכנז וצרפת שבירושלים היו כפופין לו ויושבים לפניו" (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן אלף ק"פ).
[2] בנוסח אחר: כפי מה שיספרו המספרים ('המעמר' כרך ג עמ' 128).
[3] נוסח בכתב־יד: "בבית־המקדש לא יוכל שום עברי להכנס" ('המעמר' כרך ג עמ' 139). רבנו עובדיה מכנה כאן כמה פעמים את כל השטח המיושר שבין חומות הר־הבית בשם: "מקדש" ו"בית־מקדש". וכן נפוץ בכתבי בני דורו ולאחריהם.
[4] קשה לומר שמתאר כאן מקום שהיה בצפון מזרח הר־הבית וכיום אין לו זכר, לכן נראה שצריך להגיה "מזרחית דרומית", והכוונה למחילות באזור מבנה 'אל־אקצא' המכונה גם 'מדרש שלמה'. כן כתב בן דורו הנוסע מוולטרה: "ולצד דרום, תוך הבית־המקדש, יש בית אחר יפה גדול, שהוא מכוסה גם־כן עופרת נקרא 'מדרש שלמה'", ולאחר כששים שנה כתב הרדב"ז (ח"ב תשובה תרצא): "סוף בנין הנקרא 'מדרש שלמה' לצד הדרום... הוא מכלל הר־הבית, ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין". כיום ה'כיפין' הללו, דהיינו 'מחילות', מוכרים כמבנה תת־קרקעי בשם 'אורוות שלמה', שלאמיתו של דבר נמצא ממזרח ל'אקצא הקדומה', שהינו מתחם תת־קרקעי תחת 'אל־אקצא', ולשם יש גישה מחוץ להר־הבית דרך שער עתיק בחומה הדרומית. וראה בספר 'דרך הקדש', כמאתיים שנה לאחר מכן (יז ע"א והלאה; במהדורה חדשה עמ' קצב-קצו): "ובבואי פה צלצ"ח תוב"ב (=כשהגעתי לירושלים הנקראת צלצח. ראה פרש"י שמואל־א י, ב), נכנסתי ליסודות שבנה דוד שהם בקרקע הר הבית, דרך גלגול מחילות, שהיה המקום צר מאוד אין דרך לנטות, וראיתי שם חלון שיש לכנסיה של גויים באותו מקום שקוראים 'מדרש שלמה' (=מתוך המחילה הצרה ראה מעבר כעין חלון המוביל ל'אל־אקצא', או לאקצא הקדומה הנמצאת תחת מבנה שנקרא בפי היהודים 'מדרש שלמה'), וסבור הייתי שמחילות לא נתקדשו אף שבתוך העזרה, ומותר לכל אדם לבוא שם, שאין קדושתן כקדושת העזרה (סבר שאין איסור להכנס אפילו למחילה שתחת העזרה ופתוחה אליה). אחר־כך חל עלי הספק, דהא דאמר רבי יוחנן דמחילות לא נתקדשו, היינו מחילות הפתוחות להר הבית, אבל פתוחות לעזרה הרי הם כקדושת העזרה, דבתר פתיחתן אזלינן, כדאיתא בכיצד צולין (פסחים פו, א)", וציין שם שבזמנו נהגו רבים להיכנס לאותו מקום.