[1] בזוהר־חדש בתחילת 'מדרש הנעלם על איכה': "שָׁלְחוּ לְהוֹ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא: יָאוֹת דְּאַתּוּן אִתְבַּדַּרְתּוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא וכו' וַאֲנַן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא, וּמִסְתַּכְּלִין עַיְינִין לְכוֹתְלֵי בֵיתָא דְּאִימָּנָא, וְהָא אִתְחָרַב... לָן יָאוֹת לְמִבְכֵּי, לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד, נְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא, נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתָבָהּ, נְנַשֵּׁק כּוֹתְלֵי הֵיכָלָא, וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ". (תרגום: "שלחו בני הארץ הקדושה לאחיהם שבגולה... אנחנו יתומים בלא אבא ואמא, ומסתכלות עינינו לכותלי בית השכינה, והרי הוא חרב... לנו נאה לבכות, לנו נאה לספוד, ננשק עפר רגליה ומקום מושבה של השכינה, ננשק כותלי המקדש, ונבכה במרירות"). ויש שהביאו מכאן מקור למנהג ישראל לנשק את אבני הכותל המערבי ('הר הקודש', שערים המצויינים, עמ' רעג).
[2] "כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה, וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש – הוא הנקרא 'שכינה תתאה', כאומרם 'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי', וזהו־שאמר 'דשכינתא תתאה', שרמז בחינותיה רמזו באומרם 'כותל מערבי', שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה, שכל הנמצאות התחתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא, ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם. וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועולם־הזה – הם שלשתם אחד... ואחר שנתאמת לנו זה, בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש" (בשם הרמ"ק, הובא ב'אור החמה' לר"א אזולאי, חלק ב, פרעמישלא תרנ"ו, משפטים רעיא מהימנא, דף קמה ע"א. יעויין עוד שם באריכות רבה).
[1] בזוהר־חדש בתחילת 'מדרש הנעלם על איכה' מובא ששלחו בני ארץ ישראל לאחיהם שבגולה (תרגום): "אנחנו יתומים בלא אבא ואמא, ומסתכלות עינינו לכותלי בית השכינה, והרי הוא חרב... לנו נאה לבכות, לנו נאה לספוד, ננשק עפר רגליה ומקום מושבה של השכינה, ננשק כותלי המקדש, ונבכה במרירות". ויש שהביאו מכאן מקור למנהג ישראל לנשק את אבני הכותל המערבי ('הר הקודש', שערים המצויינים, עמ' רעג).
[2] "כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה, וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש – הוא הנקרא 'שכינה תתאה', כאומרם 'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי', וזהו־שאמר 'דשכינתא תתאה', שרמז בחינותיה רמזו באומרם 'כותל מערבי', שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה, שכל הנמצאות התחתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא, ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם. וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועולם־הזה – הם שלשתם אחד... ואחר שנתאמת לנו זה, בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש" (בשם הרמ"ק, הובא ב'אור החמה' לר"א אזולאי, חלק ב, פרעמישלא תרנ"ו, משפטים רעיא מהימנא, דף קמה ע"א. יעויין עוד שם באריכות רבה).
מציג פריט: - מתוך 2
תרגום דברי הזוהר על הכותל
קרא עוד
קרדיטים: קרן למורשת הכותל המערבי
קטע הזוהר בפרשת משפטים על הכותל המערבי, מתוך כתב-יד תימני
קרא עוד
הכותל המערבי מקום דיורה של השכינה בארץ
זוהר שמות, פרשת משפטים דף קטו ע"ב - קטז ע"א
אָמַר לוֹן רַעְיָא מְהֵימְנָא: מָארֵי דִּמְתִיבְתָאן, יְדַעְנָא בְּכוּ דְּאַתּוּן יַדְעִין, אֲבָל הַהוּא דִּמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית יְחַדֵּשׁ לוֹן חִדוּשִׁין, דְּהָא וַדַּאי אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת א, ט): "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אֲבָל לְמַעְלָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ לוֹ, וּבְסִתְרֵי תּוֹרָה אֲנָא בָּעֵינָא לְמֵימַר...
דִּשְׁבוּעָה אִיהוּ עָלְמָא דֵּין, דְּלֵית לֵיהּ קִיּוּמָא, אֶלָּא עַל יְסוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י, כה): "וְצַדִיק יְסוֹד עוֹלָם", וּבֵיהּ אוֹמָאָה, דִּכְתִיב (רות ג, יג): "חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר", דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, כּוֹתֶל מַעֲרָבִי דִּיּוּרָא דִּילֵיהּ[1], עַל שֵׁם דְּאִיהוּ תֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים בּוֹ.
כּ''וֹ תֵּ''ל, יְדוָֹ''ד כּ''וֹ, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא, אִיהוּ תֵּל דִּילֵיהּ[2], עַל שֵׁם (שיר־השירים ה, יא): "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", וְאוּקְמוּהָ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת וכו' (יעויין עוד שם באריכות)...
אָתוּ כֻּלְּהוּ מָארֵי מְתִיבְתָּאן, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְאָמְרוּ: וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַלִּיל בְּפוּמָךְ, וְלֵיהּ אֲנָן סַגְדִּין, וַאֲנָן אִשְׁתְּמוֹדְעִין בְּמִלִּין אִלֵּין, דְּלֵית יְלוּד אִשָּׁה אַחֲרָא בַּר מִינָךְ, יָכִיל לְמַלְּלָא לוֹן. וַדַּאי מִלִּין אִלֵּין, קָא סָהֲדִין בָּךְ, דְּאַנְתְּ הוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (במדבר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ". לֵית לְעַכְּבָא לְאֵלִיָּהוּ גַּבָּךְ, אֶלָּא לְפַיְּיסָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְנַחְתָּא לֵיהּ לְגַבָּךְ, מַלְיָא עוּתְרָא, מַלְיָיא סְגוּלוֹת לְגַבָּךְ.
[1] בזוהר־חדש בתחילת 'מדרש הנעלם על איכה': "שָׁלְחוּ לְהוֹ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא: יָאוֹת דְּאַתּוּן אִתְבַּדַּרְתּוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא וכו' וַאֲנַן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא, וּמִסְתַּכְּלִין עַיְינִין לְכוֹתְלֵי בֵיתָא דְּאִימָּנָא, וְהָא אִתְחָרַב... לָן יָאוֹת לְמִבְכֵּי, לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד, נְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא, נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתָבָהּ, נְנַשֵּׁק כּוֹתְלֵי הֵיכָלָא, וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ". (תרגום: "שלחו בני הארץ הקדושה לאחיהם שבגולה... אנחנו יתומים בלא אבא ואמא, ומסתכלות עינינו לכותלי בית השכינה, והרי הוא חרב... לנו נאה לבכות, לנו נאה לספוד, ננשק עפר רגליה ומקום מושבה של השכינה, ננשק כותלי המקדש, ונבכה במרירות"). ויש שהביאו מכאן מקור למנהג ישראל לנשק את אבני הכותל המערבי ('הר הקודש', שערים המצויינים, עמ' רעג).
[2] "כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה, וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש – הוא הנקרא 'שכינה תתאה', כאומרם 'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי', וזהו־שאמר 'דשכינתא תתאה', שרמז בחינותיה רמזו באומרם 'כותל מערבי', שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה, שכל הנמצאות התחתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא, ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם. וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועולם־הזה – הם שלשתם אחד... ואחר שנתאמת לנו זה, בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש" (בשם הרמ"ק, הובא ב'אור החמה' לר"א אזולאי, חלק ב, פרעמישלא תרנ"ו, משפטים רעיא מהימנא, דף קמה ע"א. יעויין עוד שם באריכות רבה).
=======================================================================
תרגום:
אָמַר לָהֶם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן: רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, יָדַעְתִּי בָכֶם שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים, אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁמְּחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית יְחַדֵּשׁ לָכֶם חִדּוּשִׁים וכו' וּבְסִתְרֵי תוֹרָה אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר...
שֶׁשְּׁבוּעָה הִיא [בנין] הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לוֹ קִיּוּם אֶלָּא עַל יְסוֹד [דבר שיש בו ממש], זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי י, כה): "וְצַדִיק יְסוֹד עוֹלָם", וּבוֹ שְׁבוּעָה, שֶׁכָּתוּב (רות ג, יג): "חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר", שֶׁשְּׁכִינָה תַּחְתּוֹנָה, כּוֹתֶל מַעֲרָבִי הוּא הַדִּיּוּר שֶׁלָּהּ[1], עַל שֵׁם שֶׁהוּא תֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים בּוֹ.
כּ''וֹ תֵּ''ל, הוי"ה בגימטריה כ"ו, וַדַּאי הוּא הַתֵּל שֶׁל הַשְׁכִינָה[2][יעויין עוד שם]...
בָּאוּ כָּל רָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת וְהִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ: וַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר בְּפִיךְ, וְלוֹ אָנוּ מִשְׁתַּחֲוִים, וְאָנוּ מַכִּירִים בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין יְלוּד אִשָּׁה אַחֵר פְּרָט לְךְ שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר אוֹתָם. וַדַּאי שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ מְעִידִים בְּךְ שֶׁאַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר יב, ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ".
[1] בזוהר־חדש בתחילת 'מדרש הנעלם על איכה' מובא ששלחו בני ארץ ישראל לאחיהם שבגולה (תרגום): "אנחנו יתומים בלא אבא ואמא, ומסתכלות עינינו לכותלי בית השכינה, והרי הוא חרב... לנו נאה לבכות, לנו נאה לספוד, ננשק עפר רגליה ומקום מושבה של השכינה, ננשק כותלי המקדש, ונבכה במרירות". ויש שהביאו מכאן מקור למנהג ישראל לנשק את אבני הכותל המערבי ('הר הקודש', שערים המצויינים, עמ' רעג).
[2] "כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה, וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש – הוא הנקרא 'שכינה תתאה', כאומרם 'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי', וזהו־שאמר 'דשכינתא תתאה', שרמז בחינותיה רמזו באומרם 'כותל מערבי', שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה, שכל הנמצאות התחתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא, ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם. וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועולם־הזה – הם שלשתם אחד... ואחר שנתאמת לנו זה, בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש" (בשם הרמ"ק, הובא ב'אור החמה' לר"א אזולאי, חלק ב, פרעמישלא תרנ"ו, משפטים רעיא מהימנא, דף קמה ע"א. יעויין עוד שם באריכות רבה).