תרל"ט (1879) - רבי יצחק דב הלוי...רבי יצחק דב הלוי במברגרתרל"ט (1879) - רבי יצחק דב הלוי במברגר
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי יצחק דב הלוי בַּמבֶּרגֶר – הרב מווירצבורג
כ"ז בחשון תק"ע - ט"ז בתשרי תרל"ט
שו"ת 'יד הלוי' חלק א, יורה דעה סימן ריד
שאלה בדבר הטמנת אבן מאבני הקודש של הכותל המערבי בתוך קבר ישראל בחו"ל
נִשְׁאַל מקרובי מת אחד, שנקבר כבר איזה ימים, אי שרי (=האם מותר) לפתוח הקבר ולהשים אבן אחת לתוך הארון בין כליו ומטמוניו, והיא מאבני קודש של כותל מערבי, והנפטר קנה אותה כמה שנים קודם מותו מחד גברא דאתא מירושלים תבנה־ותכונן בב"א בדמים יקרים, ולפי דעתם רצה הוא [הנפטר] שתבוא אותה האבן [מהכותל] עמו במחיצתו, בִּמקום עפרא דארעא קדישא[1]...
מה שחשש מר דהאבן הזאת טעונה גניזה, על־פי מה־שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א, טו; וע"ש הלכה כ)... יעיין מר בתשובות החתם־סופר (יורה־דעה סימן רסד), דלדבריו נתחללה מקדושתה [אחר שבאו פריצים וחיללו המקדש – על־פי הגמרא בעבודה זרה נב, ב]... מכל־מקום נראה לענ"ד דנתינת האבן ההיא בתוך העפר שעל גבי הקבר – מבלי פתיחת הארון ח"ו כלל וכלל – שפיר דמי [שנחשב כמו גניזה].
________________________________________________
[1] מנהג נפוץ בחו"ל לקבור את המת בעפר מארץ הקודש, כמובא ברמ"א (שו"ע יורה־דעה סימן שסג סעיף א) בשם האור־זרוע: "יש נוהגין לתת מעפר ארץ־ישראל בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמוכו (ע"פ מדרש תנחומא פרשת ויחי)". ובטעם המנהג כתבו שהוא על פי הפסוק (דברים לב, מג) "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", היינו שעפר ארץ־ישראל מועיל לכפרה (שו"ת יוסף אומץ סימן ס), וסמכו זאת על דברי התלמוד ירושלמי (כלאיים פרק ט הלכה ד) אודות מנהג הנקברים שחטאו בכך שחיו בחו"ל והועלו לארץ רק לאחר מיתתם "כיון שהגיעו לארץ, נוטלין גוש עפר ומניחים בארונות משום 'וכיפר אדמתו עמו'". וכן כתבו שנוהגים כך משום חיבת הארץ, כמסופר במסכת כתובות (קיב, א) על אמוראים שמאהבת ארץ ישראל נשקו את אבניה ועפרה (ארצות החיים שער ט אות יז). ובספר 'מעבר יבק' (שפת אמת פרק כז) באר שטעם המנהג כדי שיזכה המת לדבוק ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת, ועוד יעויין שם.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי יצחק דב הלוי בַּמבֶּרגֶר – הרב מווירצבורג
כ"ז בחשון תק"ע - ט"ז בתשרי תרל"ט
שו"ת 'יד הלוי' חלק א, יורה דעה סימן ריד
שאלה בדבר הטמנת אבן מאבני הקודש של הכותל המערבי בתוך קבר ישראל בחו"ל
נִשְׁאַל מקרובי מת אחד, שנקבר כבר איזה ימים, אי שרי (=האם מותר) לפתוח הקבר ולהשים אבן אחת לתוך הארון בין כליו ומטמוניו, והיא מאבני קודש של כותל מערבי, והנפטר קנה אותה כמה שנים קודם מותו מחד גברא דאתא מירושלים תבנה־ותכונן בב"א בדמים יקרים, ולפי דעתם רצה הוא [הנפטר] שתבוא אותה האבן [מהכותל] עמו במחיצתו, בִּמקום עפרא דארעא קדישא[1]...
מה שחשש מר דהאבן הזאת טעונה גניזה, על־פי מה־שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א, טו; וע"ש הלכה כ)... יעיין מר בתשובות החתם־סופר (יורה־דעה סימן רסד), דלדבריו נתחללה מקדושתה [אחר שבאו פריצים וחיללו המקדש – על־פי הגמרא בעבודה זרה נב, ב]... מכל־מקום נראה לענ"ד דנתינת האבן ההיא בתוך העפר שעל גבי הקבר – מבלי פתיחת הארון ח"ו כלל וכלל – שפיר דמי [שנחשב כמו גניזה].
________________________________________________
[1] מנהג נפוץ בחו"ל לקבור את המת בעפר מארץ הקודש, כמובא ברמ"א (שו"ע יורה־דעה סימן שסג סעיף א) בשם האור־זרוע: "יש נוהגין לתת מעפר ארץ־ישראל בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמוכו (ע"פ מדרש תנחומא פרשת ויחי)". ובטעם המנהג כתבו שהוא על פי הפסוק (דברים לב, מג) "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", היינו שעפר ארץ־ישראל מועיל לכפרה (שו"ת יוסף אומץ סימן ס), וסמכו זאת על דברי התלמוד ירושלמי (כלאיים פרק ט הלכה ד) אודות מנהג הנקברים שחטאו בכך שחיו בחו"ל והועלו לארץ רק לאחר מיתתם "כיון שהגיעו לארץ, נוטלין גוש עפר ומניחים בארונות משום 'וכיפר אדמתו עמו'". וכן כתבו שנוהגים כך משום חיבת הארץ, כמסופר במסכת כתובות (קיב, א) על אמוראים שמאהבת ארץ ישראל נשקו את אבניה ועפרה (ארצות החיים שער ט אות יז). ובספר 'מעבר יבק' (שפת אמת פרק כז) באר שטעם המנהג כדי שיזכה המת לדבוק ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת, ועוד יעויין שם.