רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל >> המלבי"ם תקס"ט – ראש השנה תר"מ   מתוך פירושו 'מקראי קודש' לספר מיכה ג, י - ד, ב. ויעויין עוד ב'ארצות החיים' על שולחן ערוך אורח חיים, הלכות הנהגת ביהכ"ס סימן ג סעיף ז, ב'המאיר לארץ' אות נג וב'ארץ יהודה' ס"ק ד   כל המקודש יותר יגדל חורבנו יותר, ולכן הר הבית ששם היתה עבודת המקדש וכיום נשאר ממנו הכותל המערבי, יהיה שמם מאדם ורק שועלים וחיות ילכו בו - עד שנשליך רוע המעשים ונלך בשם אלוהינו ואז הגויים יקראו לנו לחזור להר ה'    "בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה... וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, י-יב).        [פירוש:] וכי יחשבו שה' בּוֹנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים?!... היעלה על דעתם שה' אוהב דמים וְעַוְלָה... ובזה תבנה ציון ותכונן ירושלים?! הלא ה' בונה ציון במשפט ובצדקה... ואם כן איך עַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ ושהוא יגין עליהם לבל יבא עליהם רעה? לָכֵן, תראו בהפך, כי בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ - כי בדמים לא תבנה ציון רק תחרב.   ומצייר שכל המקודש יותר יגדל חורבנו יותר - ש'ציון' [בית המלכות ומושב הסנהדרין][1] תחרש עד שתהיה כשדה, 'וירושלים' [העיר] לא תחרש רק תהיה לעיים על ידי מפולת הבתים, 'והר הבית' - ששם היה המקדש והמזבח, ונשאר ממנו כותל המערבי - ידמה כבמות הנמצאים ביער שאין איש בא לתוכם רק שועלים ופריצי חיות ילכו בם. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם ד, א-ב)... וזה ימשך עד קץ הימים, שאז באחרית הימים תשוב ותיבנה [ציון] על ידי שנלך בשם ה' אלוהינו ונשליך רוע המעשים[2]... [ואז] 'ההר' שעליו יעמוד בית המקדש "יִהְיֶה [הַר בֵּית ה'] נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים"... "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו - כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" - וגּוֹיִם רַבִּים ילכו ויאמרו זה לזה: 'לְכוּ אתם וְנַעֲלֶה עמכם אֶל הַר ה', ומן ההר נלך אל הבית המקדש, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו הגדולים, וְנֵלְכָה מעצמנו בְּאֹרְחֹתָיו הפרטיים, רוצה לומר שעל ידי שיראנו שרשי דת האמתיית ויסודותיו נשתדל להשיג גם ענפיה וסעיפיה, כִּי מִ'צִּיּוֹן' ששם ישבו הסנהדרין ומורי הדת תֵּצֵא תוֹרָה לכל העולם, וּדְבַר ה', שהוא הנבואה, תצא מִ'ירוּשָׁלִָים', שהנביאים ימצאו בכל העיר.     __________________________________ [1] בענין היחס בין 'ציון' 'ירושלים' ו'מקום המקדש', ושקדושת 'ציון' למעלה מקדושת 'ירושלים', ראה דברי המלבי"ם בכמה מקומות: "שציון הוא עיקר הבנין, וירושלים היא הטפל כי שם משכן ההמון (כמו שכתוב בישעיה מא, כז), ורצה לומר שבית המלכות נבנה בדמים, וההמון יתמידו בעולה" (ביאור המילות, מיכה שם סוף פסוק י). "מצודת ציון היא עיר דוד, וירושלים כולל כל העיר. בציון ישבו יקירי ישראל בני המלכים ותופשי התורה, ובכלל העיר ירושלים ישבו ההמון עם יושבי העיר; ישעיה ד, יג" (מלבי"ם, ספר הכרמל חלק שני, ערך "ציון וירושלים"). "המשורר האלוקי (בתהלים קכב, ג-ו) מצייר את האומה הישראלית בכללה כגוף אחד מורכב מאברים פרטיים שונים. ו'ירושלים' היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו [בה] האברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש אלהית המשכלת. ו'בית ד'' הוא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חוּל הקדושה והשראת השכינה. והעיר עצמה כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותו (=את הגוף) אל קבלת החיים... ששם יתקבצו השבטים ומתאחדים בשלושה מועדי השנה לתכלית אחד, שהוא: 'להודות לשם ה'', והתכלית הזה הוא הכוח הפנימי הקושר האברים הפרטיים בעיר, שבה יתקבצו ויתקרבו עצמות המפוזרות עצם אל עצמו... כי אם יתפרדו ויתעורר בין האומה ריב ומדנים ואישי הגויה יתפרדו, אז יבוא המות, כי בפירוד לבבות לא ימצא 'שלום ירושלים', כי עיקר שלומה תלוי באחדות האומה..." (שם, ערך "ירושלים"), ועיין עוד שם בהרחבה בערך "משכן". [2] כלומר, בניגוד לבנין העיר ירושלים, חזרת הסנהדרין והמקדש אינה תלויה בפעולות כיבוש וריבונות אלא בתיקון המעשים שיתאימו לרצון ה', כפי שכתב המלבי"ם על הפסוק בתהלים (נא, כ): "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם": "ציון מציין מקום המקדש והשכינה, ואותה ייטיב על־ידי רצונו, על־ידי שרצונו ישכון שם, לא על־ידי חומה בריח ודלתיים, וירושלים מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תיטיב על־ידי שתבנה חומותיה החיצוניים".