תרכ"א (1861) - רבי ישראל ליפשיץ...רבי ישראל ליפשיץתרכ"א (1861) - רבי ישראל ליפשיץ
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי ישראל ליפשיץ – התפארת ישראל
תקמ"ב-תרכ"א
מתוך פירושו 'תפארת ישראל' על המשנה, זבחים פרק יד משנה ח, יכין אות נא
קדושת המקדש עומדת בירושלים לעולם כ"נחלה" אף כשהבית חרֵב, שהרי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וקל וחומר שלא יטוש ה' עמו אף כשנראה כאילו נטשם בגלות
"באו לירושלים... והיא היתה נחלה" (זבחים פרק יד משנה ח) – רצונו לומר, זהו "נחלה" שהזכיר הכתוב הנ"ל ["כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים יב, ט), "מנוחה - זו שילֹה, נחלה - זו ירושלים (מגילה י, א)], משום דקדושת המקדש שבירושלים תעמוד לעולם כנחלה, אף שנחרב הבית, כמו שאמר הכתוב (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ", אף כשנראה כאילו נטשם, שהוגלו, דהרי אפילו "נַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", דמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (ילקוט שמעוני מלכים סי' קצה).[1]
____________________________________________
[1] ובפירושו לבבא־בתרא, יכין פרק ב סוף משנה ט, כתב: "ואף דמלא כל ארץ כבודו, אפילו־הכי כמו שיש חילוק בין כח הנשמה שבלב לכחה שבשאר אברים, כמו כן - מבשרי אחזה אלהי - דאין קדושת אלהותו יתברך והשגחתו בכל מקום בשווה. תדע, וכי סלקא־דעתך שתהיה השראת שכינתו יתברך ח"ו במקום הטינופת והטומאה שווה כבמקום הטהרה והקדושה?!.. והחילוק שבמקום גם־כן מבואר בכתוב, דכתיב: 'והיה עיני ולבי שם כל הימים', ואמרינן בספרי: כתוב אחד אומר 'הנה עיני ה' משוטטות בכל הארץ', וכתוב אחד אומר 'והיה עיני ולבי שם כל הימים', כביכול אין עיני ולבי אלא שם... שמעינן מהנ"ל שיש לומר שרוח אחד מסוגל להשראת שכינתו יתברך יותר ממקומות אחרים, וחז"ל גלו לנו שהוא צד מערב... נלפע"ד דשכינה במערב דבר נעלם ונשגב משכל אנושי".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי ישראל ליפשיץ – התפארת ישראל
תקמ"ב-תרכ"א
מתוך פירושו 'תפארת ישראל' על המשנה, זבחים פרק יד משנה ח, יכין אות נא
קדושת המקדש עומדת בירושלים לעולם כ"נחלה" אף כשהבית חרֵב, שהרי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וקל וחומר שלא יטוש ה' עמו אף כשנראה כאילו נטשם בגלות
"באו לירושלים... והיא היתה נחלה" (זבחים פרק יד משנה ח) –
רצונו לומר, זהו "נחלה" שהזכיר הכתוב הנ"ל ["כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים יב, ט), "מנוחה - זו שילֹה, נחלה - זו ירושלים (מגילה י, א)], משום דקדושת המקדש שבירושלים תעמוד לעולם כנחלה, אף שנחרב הבית, כמו שאמר הכתוב (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ", אף כשנראה כאילו נטשם, שהוגלו, דהרי אפילו "נַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", דמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (ילקוט שמעוני מלכים סי' קצה).[1]
____________________________________________
[1] ובפירושו לבבא־בתרא, יכין פרק ב סוף משנה ט, כתב: "ואף דמלא כל ארץ כבודו, אפילו־הכי כמו שיש חילוק בין כח הנשמה שבלב לכחה שבשאר אברים, כמו כן - מבשרי אחזה אלהי - דאין קדושת אלהותו יתברך והשגחתו בכל מקום בשווה. תדע, וכי סלקא־דעתך שתהיה השראת שכינתו יתברך ח"ו במקום הטינופת והטומאה שווה כבמקום הטהרה והקדושה?!.. והחילוק שבמקום גם־כן מבואר בכתוב, דכתיב: 'והיה עיני ולבי שם כל הימים', ואמרינן בספרי: כתוב אחד אומר 'הנה עיני ה' משוטטות בכל הארץ', וכתוב אחד אומר 'והיה עיני ולבי שם כל הימים', כביכול אין עיני ולבי אלא שם... שמעינן מהנ"ל שיש לומר שרוח אחד מסוגל להשראת שכינתו יתברך יותר ממקומות אחרים, וחז"ל גלו לנו שהוא צד מערב... נלפע"ד דשכינה במערב דבר נעלם ונשגב משכל אנושי".