תרי"ג (1853) - רבי יצחק אייזיק ...רבי יצחק אייזיק חברתרי"ג (1853) - רבי יצחק אייזיק חבר
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי יצחק אייזיק חבר (וילדמן) – 'פה שלישי להגר"א'
תקמ"ט – כ"ט בחשון תרי"ג
המקורות: 'שיח יצחק' חלק א, דרוש בענין ב' נונין ההפוכין, אות לה; 'פתחי שערים' נתיב פרצוף נוק' דז"א לב; שם, נתיב עולם התיקון, פתח כ (ראה עוד שם, ו); הערות 'באר יצחק' על ספר 'מים אדירים' לרמ"מ משקלוב, עמ' שו במהדורת 'מסורה' תשס"ח, אות רעא (מצוטט בדילוג על ענייני הסוד, ראוי לעיין במקור)
כח חיים עליון שהיה במקדש הסתלק בחורבן, כרוח חיים שבאדם המסתלקת בזמן המיתה
מצינו בענין בית המקדש שקדושה גדולה היתה בו יוצא מגדר טבעי לגמרי, עד שממש היה בו כח חיים ורוח עליון... דברים אשר האנשים הרחוקים מתורתינו הקדושה הם מלעיגים עליהם, ותפח רוחם... שבאמת יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהם גוף ונפש, וכן הנבראים כולם הם משתי מדרגות אלו... וכן היה בבית המקדש ששם היה נפש העליונה שורה בו, והוא רוח חיים שבו, הרוחני שאינו נתפס במקום ולא בזמן, ולכן מקום הארון אינו מן המדה (יומא כא, א), וכן משם היה נשפע רוח החיים בעזרה... שכל מה שישראל היו מרבים ליכנס היה המקום יותר מתרחב ויותר מתגלה בו רוח החיים...
והנה בעת שהגיע זמן בית המקדש ליחרב, היה בו כעין מיתה ממש, שהרוח תשוב לאלהים (ע"פ קהלת יב, ז), והוא בית המקדש של מעלה, שגבה למעלה והגוף ירד למטה... [ולכן היה יכול (טיטוס) ליכנס שם בקדשי קדשים, מקום אשר הורשה לכהן גדול ליכנס רק ביום כיפור, כי כבר נסתלקה קדושה משם, וזה הראו לטיטוס במה שיצא דם מן הפרוכת, רצונו לומר - שיצא נפש החיים ממנו, כמו שכתוב (דברים יב, כג): "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ונשאר המקדש בלא נפש, ולכן היה יכול לשלוט בו]. ונמצא שבאמת לא שלטו ידי זרים בקדושת המקדש, רק בגוף חומרי שבו. ונמצא שענין חורבן בית המקדש הוא בגדר מיתה ממש, שנסתלק רוח חיים שבו.
שליטת הזרים במקדש דומה לרימה השולטת ברקבון בשר המת, אך כשם שהמתים עתידים לחיות כן המקדש יבנה ותתחדש בו רוח חיים לעולם – מכח הארה מנפש החיים שנשארה בכותל המערבי, שבו נשמר ניצוץ מהשראת השכינה
וכמו שאנו מקוים שהמתים עתידים להחיות, ויחזור נשמות לפגרים מתים, כמו שכתוב (יחזקאל לז, ט): "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ", וכתיב (שם, יד): "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם", כמו כן עתיד בית המקדש לחזור להבנות, ויתחדש רוח חיים בו, אשר לא יהיה נחרב עוד, כמו המתים שעתיד הקב"ה להחיותם, שלא יהיו חוזרים לעפרם.
ושליטת הזרים בבית המקדש הם הרִמה אשר שולטת ברקבון בשר המת, שנשאר עצם אחד שנקרא 'לוז'[1], שבה נשאר הבלא דגרמא[2], איזו הארה מנפש החיים ורוח שבו, שעל ידה יקום בתחיה, כמו כן נשאר רושם כותל מערבי, שבו ניצוץ מהשראת שכינתו יתברך, כמו שכתוב (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", והוא בֵּית אֵל, ו"לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח,יט);
כותל מערבי שנשאר ממציאות בית המקדש של מטה הוא סימן שהבית עתיד לחזור ולהבנות בשלמות, וביטוי לקשר הקב"ה עִמנו ולנקודת האמונה שאינה בטילה מישראל אף כשהם חוטאים, ומכוחה הם נשמרים בגלות
בזמן החורבן אז גרמו העונות להחריב המקדש ונשאר ממנו רק כותל מערבי לבד, שלא היו האוייבים יכולים להחריבו, וזה היה סימן שעתיד לחזור ולהבנות, כמו ענין ה'לוז' באדם שאינו כלה בקבר, שממנו הוא עומד בתחיה (בראשית רבה כח, ג).
והוא סוד חורבן מקדש העליון... שרק מדרגה תחתונה שבה נשאר, והוא מציאות קשר מלכותו יתברך עלינו לשומרנו בגלות, כמו שכתוב (ויקרא כו, מד): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם [לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם]", והוא במה שאנו מקושרים באמונת יחודו יתברך בכל הזמנים, שדבר זה אינו סר מישראל לעולם אף שאין עושים רש"מ (=רצונו של מקום) ומרבים קלקולים וחושך במאורות שבה (=באמונת יחודו ית'), שהמצוות והתורה הם הגורמים גילוי מאורות שבה, מכל מקום האמונה נשאר קיים לעד, שבזה הם נשמרים בגלות ומובטחים לבוא לידי תיקון לימות המשיח ולחזור ולבנות בנין הנוקבא פרצוף גמור (=מקדש של מטה בשלמות);
בחורבן התמעטה הופעת השכינה באומה אך נשאר בה רושם קדושה, וכן מכל המקדש נשאר כותל המערבי – 'סוד נקודת כתר', שאין יכולת ביד זרים להחריבה
סוד עשר מסעות שנסעה שכינה מישראל, שהזכירו רבותינו ז"ל (ראש שנה לא, א-ב), הכל על סוד מיעוט הירח... ונשאר בחינת 'כתר' שבה לבד, איזה רושם קדושה, גם בזמן הזה. וכן חורבן בית המקדש בכללות (תהלים קלז, ז): "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", ונשאר כותל המערבי סוד נקודת 'כתר', שבה אין יכולת ביד זרים להחריבה, כי בבחינת 'כתר' אין שייכות לסט"א... וכן נשאר קצת ממשלה בישראל, בסוד (בראשית מט, י; סנהדרין ה, א): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" - אלו ראשי גלויות כו', והם תלמידי חכמים שבדור, כמו שכתוב (משלי ח, טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ";
סוד הכותל המערבי הוא דוגמת השלימות שהיתה במקדש, ולכן הכותל נקרא "תלפיות", כי כמקדש בבנינו כן הכותל בגלות - מקור הברכה לישראל ומקום התקבלות התפילות
וסוד כותל מערבי שנשתייר, כי הוא רשימו מכל השלימות שהיו בה בתחילה, סוד הקרבנות שכנגדם תיקנו תפילות במקום קרבנות, ולכן נקרא "תלפיות" – ת"ל שכל פיות פונים שם, וכמו שכתוב (שיר השירים ד, ד): "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כו", כי הוא סוד הצוואר דנוקבא ששם כל התכשיטין, שנוֹי דנוקבא הוא מדכורא... ועכשיו שהוא בגלותא היתה כאלמנה נטלו תכשיטיה, ומכל מקום נשאר רושם קיים, סוד הכות"ל, סוד ב' פעמים ברו"ך (=כות"ל בגימטריה 456, וכן פעמיים ברו"ך), מקורא דברכאן ומקום קבלת התפילות... שכל התפילות עולים דרך שם ואפילו בגלות על ידי התפילות בונים אותה... דוגמת מה שהיה בבית המקדש, בבחינת רשימו.
רבי יצחק אייזיק חבר (וילדמן) – 'פה שלישי להגר"א'
תקמ"ט – כ"ט בחשון תרי"ג
המקורות: 'שיח יצחק' חלק א, דרוש בענין ב' נונין ההפוכין, אות לה; 'פתחי שערים' נתיב פרצוף נוק' דז"א לב; שם, נתיב עולם התיקון, פתח כ (ראה עוד שם, ו); הערות 'באר יצחק' על ספר 'מים אדירים' לרמ"מ משקלוב, עמ' שו במהדורת 'מסורה' תשס"ח, אות רעא (מצוטט בדילוג על ענייני הסוד, ראוי לעיין במקור)
כח חיים עליון שהיה במקדש הסתלק בחורבן, כרוח חיים שבאדם המסתלקת בזמן המיתה
מצינו בענין בית המקדש שקדושה גדולה היתה בו יוצא מגדר טבעי לגמרי, עד שממש היה בו כח חיים ורוח עליון... דברים אשר האנשים הרחוקים מתורתינו הקדושה הם מלעיגים עליהם, ותפח רוחם... שבאמת יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהם גוף ונפש, וכן הנבראים כולם הם משתי מדרגות אלו... וכן היה בבית המקדש ששם היה נפש העליונה שורה בו, והוא רוח חיים שבו, הרוחני שאינו נתפס במקום ולא בזמן, ולכן מקום הארון אינו מן המדה (יומא כא, א), וכן משם היה נשפע רוח החיים בעזרה... שכל מה שישראל היו מרבים ליכנס היה המקום יותר מתרחב ויותר מתגלה בו רוח החיים...
והנה בעת שהגיע זמן בית המקדש ליחרב, היה בו כעין מיתה ממש, שהרוח תשוב לאלהים (ע"פ קהלת יב, ז), והוא בית המקדש של מעלה, שגבה למעלה והגוף ירד למטה... [ולכן היה יכול (טיטוס) ליכנס שם בקדשי קדשים, מקום אשר הורשה לכהן גדול ליכנס רק ביום כיפור, כי כבר נסתלקה קדושה משם, וזה הראו לטיטוס במה שיצא דם מן הפרוכת, רצונו לומר - שיצא נפש החיים ממנו, כמו שכתוב (דברים יב, כג): "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ונשאר המקדש בלא נפש, ולכן היה יכול לשלוט בו]. ונמצא שבאמת לא שלטו ידי זרים בקדושת המקדש, רק בגוף חומרי שבו. ונמצא שענין חורבן בית המקדש הוא בגדר מיתה ממש, שנסתלק רוח חיים שבו.
שליטת הזרים במקדש דומה לרימה השולטת ברקבון בשר המת, אך כשם שהמתים עתידים לחיות כן המקדש יבנה ותתחדש בו רוח חיים לעולם – מכח הארה מנפש החיים שנשארה בכותל המערבי, שבו נשמר ניצוץ מהשראת השכינה
וכמו שאנו מקוים שהמתים עתידים להחיות, ויחזור נשמות לפגרים מתים, כמו שכתוב (יחזקאל לז, ט): "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ", וכתיב (שם, יד): "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם", כמו כן עתיד בית המקדש לחזור להבנות, ויתחדש רוח חיים בו, אשר לא יהיה נחרב עוד, כמו המתים שעתיד הקב"ה להחיותם, שלא יהיו חוזרים לעפרם.
ושליטת הזרים בבית המקדש הם הרִמה אשר שולטת ברקבון בשר המת, שנשאר עצם אחד שנקרא 'לוז'[1], שבה נשאר הבלא דגרמא[2], איזו הארה מנפש החיים ורוח שבו, שעל ידה יקום בתחיה, כמו כן נשאר רושם כותל מערבי, שבו ניצוץ מהשראת שכינתו יתברך, כמו שכתוב (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", והוא בֵּית אֵל, ו"לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח,יט);
כותל מערבי שנשאר ממציאות בית המקדש של מטה הוא סימן שהבית עתיד לחזור ולהבנות בשלמות, וביטוי לקשר הקב"ה עִמנו ולנקודת האמונה שאינה בטילה מישראל אף כשהם חוטאים, ומכוחה הם נשמרים בגלות
בזמן החורבן אז גרמו העונות להחריב המקדש ונשאר ממנו רק כותל מערבי לבד, שלא היו האוייבים יכולים להחריבו, וזה היה סימן שעתיד לחזור ולהבנות, כמו ענין ה'לוז' באדם שאינו כלה בקבר, שממנו הוא עומד בתחיה (בראשית רבה כח, ג).
והוא סוד חורבן מקדש העליון... שרק מדרגה תחתונה שבה נשאר, והוא מציאות קשר מלכותו יתברך עלינו לשומרנו בגלות, כמו שכתוב (ויקרא כו, מד): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם [לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם]", והוא במה שאנו מקושרים באמונת יחודו יתברך בכל הזמנים, שדבר זה אינו סר מישראל לעולם אף שאין עושים רש"מ (=רצונו של מקום) ומרבים קלקולים וחושך במאורות שבה (=באמונת יחודו ית'), שהמצוות והתורה הם הגורמים גילוי מאורות שבה, מכל מקום האמונה נשאר קיים לעד, שבזה הם נשמרים בגלות ומובטחים לבוא לידי תיקון לימות המשיח ולחזור ולבנות בנין הנוקבא פרצוף גמור (=מקדש של מטה בשלמות);
בחורבן התמעטה הופעת השכינה באומה אך נשאר בה רושם קדושה, וכן מכל המקדש נשאר כותל המערבי – 'סוד נקודת כתר', שאין יכולת ביד זרים להחריבה
סוד עשר מסעות שנסעה שכינה מישראל, שהזכירו רבותינו ז"ל (ראש שנה לא, א-ב), הכל על סוד מיעוט הירח... ונשאר בחינת 'כתר' שבה לבד, איזה רושם קדושה, גם בזמן הזה. וכן חורבן בית המקדש בכללות (תהלים קלז, ז): "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", ונשאר כותל המערבי סוד נקודת 'כתר', שבה אין יכולת ביד זרים להחריבה, כי בבחינת 'כתר' אין שייכות לסט"א... וכן נשאר קצת ממשלה בישראל, בסוד (בראשית מט, י; סנהדרין ה, א): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" - אלו ראשי גלויות כו', והם תלמידי חכמים שבדור, כמו שכתוב (משלי ח, טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ";
סוד הכותל המערבי הוא דוגמת השלימות שהיתה במקדש, ולכן הכותל נקרא "תלפיות", כי כמקדש בבנינו כן הכותל בגלות - מקור הברכה לישראל ומקום התקבלות התפילות
וסוד כותל מערבי שנשתייר, כי הוא רשימו מכל השלימות שהיו בה בתחילה, סוד הקרבנות שכנגדם תיקנו תפילות במקום קרבנות, ולכן נקרא "תלפיות" – ת"ל שכל פיות פונים שם, וכמו שכתוב (שיר השירים ד, ד): "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כו", כי הוא סוד הצוואר דנוקבא ששם כל התכשיטין, שנוֹי דנוקבא הוא מדכורא... ועכשיו שהוא בגלותא היתה כאלמנה נטלו תכשיטיה, ומכל מקום נשאר רושם קיים, סוד הכות"ל, סוד ב' פעמים ברו"ך (=כות"ל בגימטריה 456, וכן פעמיים ברו"ך), מקורא דברכאן ומקום קבלת התפילות... שכל התפילות עולים דרך שם ואפילו בגלות על ידי התפילות בונים אותה... דוגמת מה שהיה בבית המקדש, בבחינת רשימו.
___________________________________________________________
[1] ראו דברי הרמח"ל ובהערות שם.
[2] ראה דברי האריז"ל ובהערות שם.