המקורות: דרשות חתם סופר חלק א, ויחי תקס"ג [דרוש לח' טבת והספד על הגר"מ איגרא]; שם, דרוש לשבת תשובה תצד"ק; שם חלק ב, אמור תקצ"ז [הספד על מיתת צדיקים וחורבן ארץ הגליל, צפת וטבריה]; שו"ת חתם סופר חלק ב [ברטיסלבה תרי"א], יורה דעה סימן רלד, ד"ה והנה לכאורה
מרושם קדושת המקדש שנשאר בכותל המערבי נשאב כוח להמשיך קדושה לארץ ישראל בשובינו אליה בגאולה האחרונה ולהגיע למדרגה נפלאה – ולכן שמח רבי עקיבא גם כשראה שועל יוצא מקודש הקדשים
הנה כתיב (איכה ה, יז-יט): "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ, עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ, אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר"... איתא סוף מכות (כד, ב): כשראו רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שועל יוצא מבית קדש־הקדשים היו בוכים ורבי עקיבא היה משחק, אמרו לו: למה לא נבכה? מקום אשר נאמר (במדבר יח, ז; ועוד): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" עתה שועלים יוצאים ממנו?! ואמר רבי עקיבא: ועל זה אני משחק...
בשים לב מאי־טעמא לבכייתם... הענין הוא כך: כי קיימא לן והכי סבירא ליה לרבי יהושע בעצמו (עדויות פרק ח משנה ו): "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא" ולא זזה שכינה מכותל מערבי (מדרש תהלים יא, ג), ויש בזה לנו תועלת גדול ורב, כי אם לא ישאר שום רושם קדושה תהיה הגאולה קשה מאוד[1], כי מה כוחנו להמשיך קדושה לארץ ישראל? וגם בצאת בני־ישראל ממצרים היה להם עזר במה שכבר נתקדשה מאברהם אבינו והאבות בכללם, ובבית שני באמת לא זכו להמשיך לה חמישה דברים החסרים בבית שני (יומא כא, ב), ואם תהיה עתה משוללת מכל קדושה מה נעשה אנחנו בשובינו אליה במהרה בימינו אמן?
והנה זה ידוע, בשעת החורבן השיב כביכול אחור ימינו[2] ונתן רשות לאויבים לִכנס להיכל לשפוך חמתו על עצים ואבנים, אמנם מיד אחרי־זה חזרה שכינה לכותל מערבי. לכן, עתה כשראו שועל יוצא מבית קדש־הקדשים, בכו, כי אחר שכבר עשו האויבים כרצונו [יתברך] מה לו להרשות עוד לילך שועלים במקום דכתיב "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ועל־כרחך פָּסקה קדושה משם[3], ואם־כן בודאי יש לבכות כי מי יעצור כח להמשיך קדושה לשם? והם הם דברי הנביא בעצמו: 'על הר ציון שכבר שמם וחרב, ועדיין שועלים הלכו בו?! והלא אתה ה' לעולם תשב', רוצה־לומר, הלא קיימא לן "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא" – "וכסאך לדור ודור"?
ובמה שאמר (איכה ה, כ): "תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים", בא לתרץ, ונתכוון לְמה שהיה רבי עקיבא מצחק, והוא בהקדים ב' הקדמות מבוארות שוב אין מקום לבכות כי אם לשמוח: האחת - כי על כל פנים יבוא משיח צדקנו ויגאלנו בלי ספק. והקדמה שניה - כי לא 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' אנו מבקשים להגאל, רק (=אלא) להזדכך מחלאת טומאת ארץ עמים ולהתקרב אל ה'... שנגיע למדרגה נפלאה [יותר מדור המדבר], והוא שיהיה כח בידינו להחיות מתים. כי לקדש הארץ (בהמשכת קדושה מהשכינה שבכותל מערבי, כנ"ל) אחר שכבר בטלה קדושתה, הוא בחינת 'תחית המתים', כמו שאמרו הרשעים בימי נחמיה (ג, לד): "מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים וגו' הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת", הרי שקוראים לזה "תחיה"[4];
משחרב המקדש נסתלקה קצת שכינה לשמים אך לא לגמרי, כי מכל מקום לא זזה מכותל מערבי – ויש לכוון על כך בתפילה
לכאורה, יש לומר "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה" (יבמות קה, ב), שיתפלל על צורכי העולם הזה, ואמנם לבו 'למעלה' - לעבוד ה' על ידי זה... אך יותר נראה פירוש המהרש"א (שם), שיתן עיניו 'למטה' לכיוון ירושלים, וגם לבו 'למעלה' לשמים, כי משחרב בית המקדש נסתלקה קצת שכינה ואינה לגמרי למטה, [מאידך] גם לא נסתלקה לגמרי כי מכל מקום לא זזה מכותל מערבי, עיין שם;
בירושלים 'שער השמים' והר בית ה' וכותל המערבי שכל פיות מתפללים עליו, ולא זזה השכינה ממנו, ומצוה גם בזמן הזה לעלות לרגל לירושלים
כתיב (תהלים קד, לב): 'הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד', כשהקב"ה מביט לארץ ובתי קרקסיאות וטרטריאות עומדות על תלם בנויות כמו רמים, וירושלים הקדושה חרבה ושממה מבלי משים, על כך תרעד הארץ (ע"פ מדרש שוחר טוב מזמור קד, אות כח)...
וקנאת ירושלים עשתה זאת [לגרום 'רעידת אדמה' קשה בערי הגליל], כי שם שער השמים, עיר שחוברה לה יחדיו, שם הר המוריה עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה', ותל שכל פיות עליו פונים, ולא זזה שכינה מכותל מערבי - והנה נשכחה לגמרי... וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי, והורד מכבוד. ובמקום שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלים, כמו־שכתב והוכיח בשאילת יעב"ץ חלק א (סימן קכז, ועיין סימן פט), לא שם איש על לב...
נזכה כולנו יחד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכשם שהספדנו ובכינו על חורבן הערים, כך נזכה לשמוח בהציב גבול אלמנה ובבנין ציון וירושלים במהרה־בימינו אמן;
ירושלים היא 'שער השמים' מאז ומתמיד, ולא זזה - ולא תזוז – השכינה מהכותל המערבי גם כשהעיר חרבה, ומשם מושפעת הקדושה לכל הארץ, וחיוב 'מורא מקדש' נשמר שם לעולם
"הכל מעלין לירושלים" (כתובות קי, ב), וזה אפילו בזמן־הזה, לכל הפוסקים... וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה, אין לכנוס כלל בפלפול... כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגות [בארץ ישראל בזמן הזה] או לא, או אם טמא מותר לכנוס שם [במקום המקדש] או לא, רק בקדושה עליונה, שירושלים היא 'שער השמים' מימות עולם, אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה – ולא תזוז - שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה, וביבמות (ו, ב) ד'מורא מקדש' [נוהג גם] בזמן־הזה מדאתקש לשבת, מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם...
דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל ארץ־ישראל וקצר למעלה נגד ירושלים ובית־המקדש[5], ובשעת חורבן נסתם לגמרי, ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמטה, אבל פיו שלמעלה ו'שער השמים' לא יסתום חלילה, שהוא שפע אלוקי שבמקום מקדש וירושלים [גם כיום כשהכל חרב] (ע"פ סוד שגילה ה'חסד לאברהם' במעין ג נהר ג).
[1] וגם זאת אליבא דרבי יהושע עצמו בהבנתו את תהליך 'התחיה', כמובא בבראשית רבה כח, ג: "אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, אמר לו: מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה", דהיינו עצם קטנה שבאדם שנשארת בקבר לאחר המיתה ואינה כלה לעולם, כמבואר שם וב'ערוך' ערך לוז.
[3] כעין זה כתב בעל שו"ת 'פרח מטה אהרון' רבי אהרן בן חיים אברהם הכהן פרחיה מסלוניקי, נלב"ע בשנת ה'תנ"ז, בספרו 'בגדי כהונה' דרוש שבעה־עשר (דפוס סלוניקי תקי"ג, דף נ, א) שבכייתם של אותם חכמים היתה "לפי שכבר קבלנו מחז"ל שכינה לא זזה מכותל מערבית, ולזה היו מצטערים, שכיון שהיו שועלים הולכים כו' נראה ח"ו שלא נשארה שום קדושה בו חלילה, וחז"ל אמרו אף־על־פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדין".
[5]כך הוא במצב האידיאלי, שהשפע האלוקי יורד מ'מקדש של מעלה' אל כל מרחבי ארץ ישראל. אבל לאחר החורבן אין השפע יורד על כל ארץ ישראל באופן ישיר אלא הצטמצם מקום קבלת השפע לקו צר (=מקום השכינה שבכותל המערבי), ומשם מופיע כל השפע האלוקי של מקדש שלמעלה אל המציאות. ולכן בעמידה לפני הכותל יש קרבה אל השפע היורד לעולם הזה מ'שער השמים' שלא נפסק לעולם. ודוק'.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי משה סופר – ה'חתם סופר'
תקכ"ג – כ"ה בתשרי ת"ר
המקורות: דרשות חתם סופר חלק א, ויחי תקס"ג [דרוש לח' טבת והספד על הגר"מ איגרא]; שם, דרוש לשבת תשובה תצד"ק; שם חלק ב, אמור תקצ"ז [הספד על מיתת צדיקים וחורבן ארץ הגליל, צפת וטבריה]; שו"ת חתם סופר חלק ב [ברטיסלבה תרי"א], יורה דעה סימן רלד, ד"ה והנה לכאורה
מרושם קדושת המקדש שנשאר בכותל המערבי נשאב כוח להמשיך קדושה לארץ ישראל בשובינו אליה בגאולה האחרונה ולהגיע למדרגה נפלאה – ולכן שמח רבי עקיבא גם כשראה שועל יוצא מקודש הקדשים
הנה כתיב (איכה ה, יז-יט): "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ, עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ, אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר"... איתא סוף מכות (כד, ב): כשראו רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שועל יוצא מבית קדש־הקדשים היו בוכים ורבי עקיבא היה משחק, אמרו לו: למה לא נבכה? מקום אשר נאמר (במדבר יח, ז; ועוד): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" עתה שועלים יוצאים ממנו?! ואמר רבי עקיבא: ועל זה אני משחק...
בשים לב מאי־טעמא לבכייתם... הענין הוא כך: כי קיימא לן והכי סבירא ליה לרבי יהושע בעצמו (עדויות פרק ח משנה ו): "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא" ולא זזה שכינה מכותל מערבי (מדרש תהלים יא, ג), ויש בזה לנו תועלת גדול ורב, כי אם לא ישאר שום רושם קדושה תהיה הגאולה קשה מאוד[1], כי מה כוחנו להמשיך קדושה לארץ ישראל? וגם בצאת בני־ישראל ממצרים היה להם עזר במה שכבר נתקדשה מאברהם אבינו והאבות בכללם, ובבית שני באמת לא זכו להמשיך לה חמישה דברים החסרים בבית שני (יומא כא, ב), ואם תהיה עתה משוללת מכל קדושה מה נעשה אנחנו בשובינו אליה במהרה בימינו אמן?
והנה זה ידוע, בשעת החורבן השיב כביכול אחור ימינו[2] ונתן רשות לאויבים לִכנס להיכל לשפוך חמתו על עצים ואבנים, אמנם מיד אחרי־זה חזרה שכינה לכותל מערבי. לכן, עתה כשראו שועל יוצא מבית קדש־הקדשים, בכו, כי אחר שכבר עשו האויבים כרצונו [יתברך] מה לו להרשות עוד לילך שועלים במקום דכתיב "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ועל־כרחך פָּסקה קדושה משם[3], ואם־כן בודאי יש לבכות כי מי יעצור כח להמשיך קדושה לשם? והם הם דברי הנביא בעצמו: 'על הר ציון שכבר שמם וחרב, ועדיין שועלים הלכו בו?! והלא אתה ה' לעולם תשב', רוצה־לומר, הלא קיימא לן "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא" – "וכסאך לדור ודור"?
ובמה שאמר (איכה ה, כ): "תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים", בא לתרץ, ונתכוון לְמה שהיה רבי עקיבא מצחק, והוא בהקדים ב' הקדמות מבוארות שוב אין מקום לבכות כי אם לשמוח: האחת - כי על כל פנים יבוא משיח צדקנו ויגאלנו בלי ספק. והקדמה שניה - כי לא 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' אנו מבקשים להגאל, רק (=אלא) להזדכך מחלאת טומאת ארץ עמים ולהתקרב אל ה'... שנגיע למדרגה נפלאה [יותר מדור המדבר], והוא שיהיה כח בידינו להחיות מתים. כי לקדש הארץ (בהמשכת קדושה מהשכינה שבכותל מערבי, כנ"ל) אחר שכבר בטלה קדושתה, הוא בחינת 'תחית המתים', כמו שאמרו הרשעים בימי נחמיה (ג, לד): "מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים וגו' הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת", הרי שקוראים לזה "תחיה"[4];
משחרב המקדש נסתלקה קצת שכינה לשמים אך לא לגמרי, כי מכל מקום לא זזה מכותל מערבי – ויש לכוון על כך בתפילה
לכאורה, יש לומר "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה" (יבמות קה, ב), שיתפלל על צורכי העולם הזה, ואמנם לבו 'למעלה' - לעבוד ה' על ידי זה... אך יותר נראה פירוש המהרש"א (שם), שיתן עיניו 'למטה' לכיוון ירושלים, וגם לבו 'למעלה' לשמים, כי משחרב בית המקדש נסתלקה קצת שכינה ואינה לגמרי למטה, [מאידך] גם לא נסתלקה לגמרי כי מכל מקום לא זזה מכותל מערבי, עיין שם;
בירושלים 'שער השמים' והר בית ה' וכותל המערבי שכל פיות מתפללים עליו, ולא זזה השכינה ממנו, ומצוה גם בזמן הזה לעלות לרגל לירושלים
כתיב (תהלים קד, לב): 'הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד', כשהקב"ה מביט לארץ ובתי קרקסיאות וטרטריאות עומדות על תלם בנויות כמו רמים, וירושלים הקדושה חרבה ושממה מבלי משים, על כך תרעד הארץ (ע"פ מדרש שוחר טוב מזמור קד, אות כח)...
וקנאת ירושלים עשתה זאת [לגרום 'רעידת אדמה' קשה בערי הגליל], כי שם שער השמים, עיר שחוברה לה יחדיו, שם הר המוריה עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה', ותל שכל פיות עליו פונים, ולא זזה שכינה מכותל מערבי - והנה נשכחה לגמרי... וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי, והורד מכבוד. ובמקום שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלים, כמו־שכתב והוכיח בשאילת יעב"ץ חלק א (סימן קכז, ועיין סימן פט), לא שם איש על לב...
נזכה כולנו יחד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכשם שהספדנו ובכינו על חורבן הערים, כך נזכה לשמוח בהציב גבול אלמנה ובבנין ציון וירושלים במהרה־בימינו אמן;
ירושלים היא 'שער השמים' מאז ומתמיד, ולא זזה - ולא תזוז – השכינה מהכותל המערבי גם כשהעיר חרבה, ומשם מושפעת הקדושה לכל הארץ, וחיוב 'מורא מקדש' נשמר שם לעולם
"הכל מעלין לירושלים" (כתובות קי, ב), וזה אפילו בזמן־הזה, לכל הפוסקים... וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה, אין לכנוס כלל בפלפול... כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגות [בארץ ישראל בזמן הזה] או לא, או אם טמא מותר לכנוס שם [במקום המקדש] או לא, רק בקדושה עליונה, שירושלים היא 'שער השמים' מימות עולם, אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה – ולא תזוז - שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה, וביבמות (ו, ב) ד'מורא מקדש' [נוהג גם] בזמן־הזה מדאתקש לשבת, מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם...
דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל ארץ־ישראל וקצר למעלה נגד ירושלים ובית־המקדש[5], ובשעת חורבן נסתם לגמרי, ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמטה, אבל פיו שלמעלה ו'שער השמים' לא יסתום חלילה, שהוא שפע אלוקי שבמקום מקדש וירושלים [גם כיום כשהכל חרב] (ע"פ סוד שגילה ה'חסד לאברהם' במעין ג נהר ג).
_______________________________________________________
[1] וגם זאת אליבא דרבי יהושע עצמו בהבנתו את תהליך 'התחיה', כמובא בבראשית רבה כח, ג: "אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא, אמר לו: מהיכן הקדוש ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה", דהיינו עצם קטנה שבאדם שנשארת בקבר לאחר המיתה ואינה כלה לעולם, כמבואר שם וב'ערוך' ערך לוז.
[2] ראו עוד בדברי הרי"ח מבעלי התוספות.
[3] כעין זה כתב בעל שו"ת 'פרח מטה אהרון' רבי אהרן בן חיים אברהם הכהן פרחיה מסלוניקי, נלב"ע בשנת ה'תנ"ז, בספרו 'בגדי כהונה' דרוש שבעה־עשר (דפוס סלוניקי תקי"ג, דף נ, א) שבכייתם של אותם חכמים היתה "לפי שכבר קבלנו מחז"ל שכינה לא זזה מכותל מערבית, ולזה היו מצטערים, שכיון שהיו שועלים הולכים כו' נראה ח"ו שלא נשארה שום קדושה בו חלילה, וחז"ל אמרו אף־על־פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדין".
[4] דהיינו שבניין חיי הקודש בארץ נקרא 'תחיה' אף שהדבר מתבטא בבניינים פיזיים של חורבות הארץ והמקדש, וכיוצ"ב ב'תורת המנחה' לתלמיד הרשב"א, ובבאור הרמ"ד ואלי ואלי לקהלת.
[5]כך הוא במצב האידיאלי, שהשפע האלוקי יורד מ'מקדש של מעלה' אל כל מרחבי ארץ ישראל. אבל לאחר החורבן אין השפע יורד על כל ארץ ישראל באופן ישיר אלא הצטמצם מקום קבלת השפע לקו צר (=מקום השכינה שבכותל המערבי), ומשם מופיע כל השפע האלוקי של מקדש שלמעלה אל המציאות. ולכן בעמידה לפני הכותל יש קרבה אל השפע היורד לעולם הזה מ'שער השמים' שלא נפסק לעולם. ודוק'.