המקורות: מלא העומר, איכה ב, ו; שיר השירים ב, ה; שם ד, ד
בכותל המערבי טמון שורש קדושת המקדש, כמו שורש הנשאר באדמה לאחר כריתת העץ ומכוחו יוכל העץ לגדול מחדש
"וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ כו'" (איכה ב, ו), היינו במה שחמס – כגן סוכו, כי מכל מקום נשאר שורש הקדושה, כי מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב; ועוד), וכמו בגן שכורתים למעלה ואין עוקרין השורש ויוכל ליגדול עוד לאחר זמן, כמו כן חמס וכרת הקדושה מן המקדש;
גם כשנסתלקה השכינה בחורבן, לא סרה לגמרי השגחת ה' עלינו אלא 'עומד אחר כותלנו' ומביט כביכול לאחוריו להשפיע לפי מעשינו ואפילו כשאיננו ראויים
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו' קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי וגו' הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ה-ט). מדברת הכנסיה (=כנסת ישראל): אל תחשבו כי ח"ו מאוֹס מאסָנו, כי אם 'חולת אהבה אני', ו'שמאלו תחת לראשי', הוא ראשית, שהוא עולם הזה שראשיתו מצער, ואולם כוונתו וימינו, שהוא הרחמים, תחבקני... ולזה אמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' כדאיתא במדרש (עיין שם), כאשר כבר 'קול דודי הנה זה בא - מדלג על ההרים וכו'', בגאולות ראשונות, ועכשיו 'דומה דודי לצבי', שמביט לאחוריו[1], לזה הגם שנסתלקה שכינה לא סר עין השגחתו מעל יראיו, 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' - אף בחורבן הבית, ופעמים ההשגחה בשפע כשמכשירים מעשינו, דומיא ד'מן החלונות', ו'מציץ' לפעמים, [אף] כשאין אנו ראויים לא יעזבנו לגמרי רק כ'מציץ מן החרכים';
גם כשנותר מהמקדש רק "תל" חרב, כל הפיות פונות אליו להעלות תפילותיהן דרך מקום המקדש שנשארה שם קדושה ולא זזה מכותל מערבי
"כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד). יראה, כי רמז [ש]עִם שחרב המקדש, התפלות הם במקום הקרבנות, לכך צריך לכוון [בהן] למקום המקדש, כמו שאמרו חז"ל (עיין ברכות ל, א) שמכוון לבו נגד קדש הקדשים, וזה מהשארת קדושה שנשארה שם, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב, ב; ועוד): "לא זזה שכינה מכותל מערבי". וזה "כמגדל דוד", שרומז על הבית אשר הכין דוד לבנותו, "צוארך" - הוא קול התפלה העולה מן הצואר, שִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה (זוהר נשא קכא ע"ב), וזה שהוא "בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונין אליו (ברכות שם, ובירושלמי פרק ד הלכה ה), שאפילו שהוא תל חרב בעונותינו הרבים, אף על פי כן הפיות פונין אליו[2]... לעלות התפילות דרך המקדש.
[2]ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה: "עד כדון בבנינו, בחורבנו מנין? אמר רבי אבון: 'בנוי לתלפיות' - תל שכל הפיות מתפללין עליו", ושם ב'מראה הפנים': "ושייכא טפי על שעת חורבנו... שיהו הכל פונין לו בתפילתן כדי שמתוך כך יזכרו להתפלל עליו... וכלומר, דתרוייהו משתמעי מהכא: דמדכתיב 'בנוי' שמעינן בעודו בבנינו, ומ'תלפיות' דרשינן 'תל', והיינו בחורבנו, שנעשה ל'תל' ועם כל זה 'פיות', שהכל מתפללין עליו וממילא פונים בו בתפילתן, שמתוך כך יתפללו עליו". וכן כתב ב'תולדות יצחק' (לגאון מפולטבה, ד"ה בנוי לתלפיות): "הן בנוי בבנינו, והן תלפיות, שנעשה תל - היינו בחורבנו, אף על פי כן כל פנים פונים לו. ובחורבנו, גם כל הפיות מתפללים עליו שיחזור לנו". וב'הירושלמי המפורש' (לגר"ש גורן, שם) כתב: "בחורבנו מניין. שצריך לכוון אליו בתפילה, שיבנה במהרה בימינו? בנוי לתלפיות. הוא יבנה על ידי 'תלפיות', כדמפרש - שכל הפיות מתפללין על בנינו, ו'תל' היינו בהיותו חרב כתל, ויבנה על ידי התפילה!". ויעוין עוד בשיר־השירים רבה ד, יא: "'בנוי לתלפיות' (שיר השירים ד, ד)... חייא ברבי בון אומר: יופי היה ונעשה תל, אמר הקב"ה: אני הוא שעשיתיו תל בעולם־הזה, ואני הוא שעתיד לעשותו יפיפות לעולם־הבא".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי אריה לייב (מהרא"ל) צינץ
תקכ"ח - ג' באייר תקצ"ג
המקורות: מלא העומר, איכה ב, ו; שיר השירים ב, ה; שם ד, ד
בכותל המערבי טמון שורש קדושת המקדש, כמו שורש הנשאר באדמה לאחר כריתת העץ ומכוחו יוכל העץ לגדול מחדש
"וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ כו'" (איכה ב, ו), היינו במה שחמס – כגן סוכו, כי מכל מקום נשאר שורש הקדושה, כי מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב; ועוד), וכמו בגן שכורתים למעלה ואין עוקרין השורש ויוכל ליגדול עוד לאחר זמן, כמו כן חמס וכרת הקדושה מן המקדש;
גם כשנסתלקה השכינה בחורבן, לא סרה לגמרי השגחת ה' עלינו אלא 'עומד אחר כותלנו' ומביט כביכול לאחוריו להשפיע לפי מעשינו ואפילו כשאיננו ראויים
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו' קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי וגו' הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ה-ט).
מדברת הכנסיה (=כנסת ישראל): אל תחשבו כי ח"ו מאוֹס מאסָנו, כי אם 'חולת אהבה אני', ו'שמאלו תחת לראשי', הוא ראשית, שהוא עולם הזה שראשיתו מצער, ואולם כוונתו וימינו, שהוא הרחמים, תחבקני... ולזה אמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' כדאיתא במדרש (עיין שם), כאשר כבר 'קול דודי הנה זה בא - מדלג על ההרים וכו'', בגאולות ראשונות, ועכשיו 'דומה דודי לצבי', שמביט לאחוריו[1], לזה הגם שנסתלקה שכינה לא סר עין השגחתו מעל יראיו, 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' - אף בחורבן הבית, ופעמים ההשגחה בשפע כשמכשירים מעשינו, דומיא ד'מן החלונות', ו'מציץ' לפעמים, [אף] כשאין אנו ראויים לא יעזבנו לגמרי רק כ'מציץ מן החרכים';
גם כשנותר מהמקדש רק "תל" חרב, כל הפיות פונות אליו להעלות תפילותיהן דרך מקום המקדש שנשארה שם קדושה ולא זזה מכותל מערבי
"כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד). יראה, כי רמז [ש]עִם שחרב המקדש, התפלות הם במקום הקרבנות, לכך צריך לכוון [בהן] למקום המקדש, כמו שאמרו חז"ל (עיין ברכות ל, א) שמכוון לבו נגד קדש הקדשים, וזה מהשארת קדושה שנשארה שם, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב, ב; ועוד): "לא זזה שכינה מכותל מערבי". וזה "כמגדל דוד", שרומז על הבית אשר הכין דוד לבנותו, "צוארך" - הוא קול התפלה העולה מן הצואר, שִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה (זוהר נשא קכא ע"ב), וזה שהוא "בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונין אליו (ברכות שם, ובירושלמי פרק ד הלכה ה), שאפילו שהוא תל חרב בעונותינו הרבים, אף על פי כן הפיות פונין אליו[2]... לעלות התפילות דרך המקדש.
_____________________________________________
[1] ראו זוהר שמות יד ע"א, על הפסוק בסיום שיר־השירים "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים": "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: תַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה הַקָדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא מִתְרַחֵק, אֶלָּא בּוֹרֵחַ כַּצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים... בִּזְמָן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט, וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם תָּמִיד הוּא מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כַּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גּוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עוֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כו, מד): 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם'".
[2] ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה: "עד כדון בבנינו, בחורבנו מנין? אמר רבי אבון: 'בנוי לתלפיות' - תל שכל הפיות מתפללין עליו", ושם ב'מראה הפנים': "ושייכא טפי על שעת חורבנו... שיהו הכל פונין לו בתפילתן כדי שמתוך כך יזכרו להתפלל עליו... וכלומר, דתרוייהו משתמעי מהכא: דמדכתיב 'בנוי' שמעינן בעודו בבנינו, ומ'תלפיות' דרשינן 'תל', והיינו בחורבנו, שנעשה ל'תל' ועם כל זה 'פיות', שהכל מתפללין עליו וממילא פונים בו בתפילתן, שמתוך כך יתפללו עליו". וכן כתב ב'תולדות יצחק' (לגאון מפולטבה, ד"ה בנוי לתלפיות): "הן בנוי בבנינו, והן תלפיות, שנעשה תל - היינו בחורבנו, אף על פי כן כל פנים פונים לו. ובחורבנו, גם כל הפיות מתפללים עליו שיחזור לנו". וב'הירושלמי המפורש' (לגר"ש גורן, שם) כתב: "בחורבנו מניין. שצריך לכוון אליו בתפילה, שיבנה במהרה בימינו? בנוי לתלפיות. הוא יבנה על ידי 'תלפיות', כדמפרש - שכל הפיות מתפללין על בנינו, ו'תל' היינו בהיותו חרב כתל, ויבנה על ידי התפילה!". ויעוין עוד בשיר־השירים רבה ד, יא: "'בנוי לתלפיות' (שיר השירים ד, ד)... חייא ברבי בון אומר: יופי היה ונעשה תל, אמר הקב"ה: אני הוא שעשיתיו תל בעולם־הזה, ואני הוא שעתיד לעשותו יפיפות לעולם־הבא".