תק"ס (1800) - רבי יעקב צבי פיי...רבי יעקב צבי פיילבוגן תק"ס (1800) - רבי יעקב צבי פיילבוגן
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי יעקב צבי בי"ח פיילבוגן בן רבי משה אריה מניקלשְׂבורג, אב"ד שטייניץ
סביבות השנים תס"ג - תק"ס
מקורות: חשרת מים, וינה תקפ"ה, חלק ו, דף מו, ב; חלק ז, דף נב, א
השכינה שלא זזה מכותל מערבי מעידה שלא מאס בנו ה' חלילה, אלא עומד ומצפה בכל שעה לתשובתנו, ואז יגאלנו במהרה
מאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב; שמות רבה ב, ב): "לא זזה השכינה מכותל מערבי", והיא אות ומופת שלא מאס הקב"ה בנו חלילה ועומד ומצפה מתי נשוב אליו בתשובה שיגאל אותנו, וכל שעתא ושעתא זמניה... על ידי התשובה. וזו שאמר הקב"ה: זאת תהי לכם לאות שלא מאסתי בכם חלילה, כי הלא "וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב, ה) ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והוא כדי לייחל ולצפות מתי תשובו אלי, ואז אשובה אליכם ואגאל אתכם מהרה, אמן;
השכינה שלא זזה מכותל המערבי היא אות בין ה' ובינינו לבל נתייאש מן הגאולה, כשנראה שברוב רחמיו משגיח משם ומצפה לתיקון מעשינו ושנאת חינם שבתוכנו
אבינו שבשמים יתברך, אף שגלינו מארצנו מרוב המרד אשר עשינו, בכל זאת מרוב רחמיו יתברך משגיח מחלונות ומציץ מחרכים, צופה בכל עת אולי נשובה אליו בלב שלם, ואז יקרבנו כבתחילה. וזה האות לאמת הדבר, כפי שאמרו ז"ל (ע"פ שמות רבה ב, ב): לא זזה שכינה מכותל מערבי, כי בכל עת מצפה לתשובת עמו ישראל וכל שעתא ושעתא זמנו, אשר בזה נבין פסוקי תהלים (פרק קכה): "הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב", בשנקדים מה שכתב הספר 'בגדי אהרון'[1] ראיה חזקה למאמרם שלא זזה שכינה מכותל מערבי.
והוא על־פי דברי מדרש־ילקוט שכתב בפרשת וירא על פסוק (בראשית כב, ד) "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק", מאין היה יודע אברהם שזה הוא המקום? אמר רב־פפא: בתחילה היה עמק ונעשה הר, משם היה יודע שזה הוא המקום, שאין דרכו של מלך לשכון בעמק, עכ"ל [המדרש]. ולפי זה אילו היתה זזה שכינה מכותל מערבי היה לו עתה לחזור להיות עמק כאשר היה בתחילה, אלא ודאי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וקל־להבין.
ונראה לי שזה שאמר "הבוטחים בה'" לבל נתייאש מן הגאולה, תהיה לו זאת לאות בינו ובינינו כמו ש"הר ציון לא ימוט" ולא חזר להיות עמק כבתחילה, הלא נראה בעליל שהוא יתברך לעולם שם ישב ולא זזה שכינתו מכותל מערבי, ומזה נשים בטחוננו לבל נתייאש מן הגאולה וכל שעתא ושעתא זמנו, אך תלוי בתיקון מעשינו אשר נואלנו ואשר חטאנו, והלא נגע צרעת נושנת היא שנאת חינם המצויה בעוונות־הרבים הרבה, ובעבורה נחרב בית שני.
רבי יעקב צבי בי"ח פיילבוגן בן רבי משה אריה מניקלשְׂבורג, אב"ד שטייניץ
סביבות השנים תס"ג - תק"ס
מקורות: חשרת מים, וינה תקפ"ה, חלק ו, דף מו, ב; חלק ז, דף נב, א
השכינה שלא זזה מכותל מערבי מעידה שלא מאס בנו ה' חלילה, אלא עומד ומצפה בכל שעה לתשובתנו, ואז יגאלנו במהרה
מאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב; שמות רבה ב, ב): "לא זזה השכינה מכותל מערבי", והיא אות ומופת שלא מאס הקב"ה בנו חלילה ועומד ומצפה מתי נשוב אליו בתשובה שיגאל אותנו, וכל שעתא ושעתא זמניה... על ידי התשובה. וזו שאמר הקב"ה: זאת תהי לכם לאות שלא מאסתי בכם חלילה, כי הלא "וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב, ה) ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והוא כדי לייחל ולצפות מתי תשובו אלי, ואז אשובה אליכם ואגאל אתכם מהרה, אמן;
השכינה שלא זזה מכותל המערבי היא אות בין ה' ובינינו לבל נתייאש מן הגאולה, כשנראה שברוב רחמיו משגיח משם ומצפה לתיקון מעשינו ושנאת חינם שבתוכנו
אבינו שבשמים יתברך, אף שגלינו מארצנו מרוב המרד אשר עשינו, בכל זאת מרוב רחמיו יתברך משגיח מחלונות ומציץ מחרכים, צופה בכל עת אולי נשובה אליו בלב שלם, ואז יקרבנו כבתחילה. וזה האות לאמת הדבר, כפי שאמרו ז"ל (ע"פ שמות רבה ב, ב): לא זזה שכינה מכותל מערבי, כי בכל עת מצפה לתשובת עמו ישראל וכל שעתא ושעתא זמנו, אשר בזה נבין פסוקי תהלים (פרק קכה): "הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב", בשנקדים מה שכתב הספר 'בגדי אהרון'[1] ראיה חזקה למאמרם שלא זזה שכינה מכותל מערבי.
והוא על־פי דברי מדרש־ילקוט שכתב בפרשת וירא על פסוק (בראשית כב, ד) "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק", מאין היה יודע אברהם שזה הוא המקום? אמר רב־פפא: בתחילה היה עמק ונעשה הר, משם היה יודע שזה הוא המקום, שאין דרכו של מלך לשכון בעמק, עכ"ל [המדרש]. ולפי זה אילו היתה זזה שכינה מכותל מערבי היה לו עתה לחזור להיות עמק כאשר היה בתחילה, אלא ודאי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וקל־להבין.
ונראה לי שזה שאמר "הבוטחים בה'" לבל נתייאש מן הגאולה, תהיה לו זאת לאות בינו ובינינו כמו ש"הר ציון לא ימוט" ולא חזר להיות עמק כבתחילה, הלא נראה בעליל שהוא יתברך לעולם שם ישב ולא זזה שכינתו מכותל מערבי, ומזה נשים בטחוננו לבל נתייאש מן הגאולה וכל שעתא ושעתא זמנו, אך תלוי בתיקון מעשינו אשר נואלנו ואשר חטאנו, והלא נגע צרעת נושנת היא שנאת חינם המצויה בעוונות־הרבים הרבה, ובעבורה נחרב בית שני.
[1] מדבריו הובא כאן.