המקורות: צל"ח, ברכות מח, ב, ד"ה אותו יום שניתנו; שו"ת 'נודע ביהודה' תנינא, אורח חיים סימן צד, ד"ה ומעתה גם; דרושי הצל"ח, דרוש כ"ה ליום א' של סליחות תק"ל, אות ז
אף שגלינו מארצנו ואין שכינת ה' בתוכנו ונותרנו כבשר המת, בכל־זאת השכינה שלא זזה מכותל מערבי משפעת עלינו טהרה וקדושת התורה, ומסייעת בידינו לגבור על יצר הרע שלא נסריח בעוונות
["הטוב והמטיב" בברכת המזון] תיקנוה[1] סמוך ל"בונה ירושלים", להחזיק אותנו בגלות, שלא נחשוב ח"ו שכיון שאנחנו חוץ לארץ הקדושה, ואין לנו משכן ושכינה בתוכנו, אי אפשר לנו להתגבר על יצרנו הרע שמחטיא אותנו, ואיך נוכל לעמוד נגדו, שהוא מלאך ואנחנו בשר, ונחשוב שעל כורחנו יחטיא אותנו ונסריח בסִרחון העוונות, שאין סרחון יותר מזה. לכן הראה אותנו הקב"ה מופת זה בהרוגי ביתר - כי האדם בחייו, הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר, והרי בהרוגים הללו אף שנסתלקה הנפש מן הגוף, אף על פי כן היתה חופפת [הנפש] מבחוץ להחזיק 'הבלא דגרמי'[2] הנשאר אחר המיתה ולהשפיע בהבל הזה שיגן על הגוף שלא יסריח. כן אנחנו - אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי, משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר, שיוכל לשמור עצמו מסרחון העבירות ולהתקדש בקדושת התורה;
אפילו כשהמקדש שמם לא זזה השכינה מכותל מערבי, אך לא חייבה אותנו התורה ליראות שם פני ה' ברגל כאשר אין לנו קרבן חגיגה ועולות ראיה
בזמן הזה שבעוונותינו הרבים נתקיים (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם", שאפילו בשעת שממה קדושתה עליה והשכינה לא זזה מכותל מערבי... אין אנחנו הולכים [בימי הרגל] לקבל פני השכינה שמה כלל, כי לא חייבה אותנו התורה [לעלות לרגל] כי אם בקרבן חגיגה ועולות ראיה[3];
הרשעים סברו שבשעת החורבן נסתלקה השכינה לגמרי וכבוד ה' לא יחזור לביתו לעולם, אבל לא כן הוא כי השכינה לא זזה מכותל המערבי והקב"ה מצפה לתשובתנו ולא זז מלחבבב אותנו
"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" (תהלים פד, ד) נאמר על בית המקדש, שם הוא קן של הקב"ה, כביכול קינן שכינתו שם. והנה על ידי העריות מטמאין הארץ, ושכינה מסתלקת... אשר בעונותינו הרבים בגלות הזה כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו (ע"פ משלי כז, ח)... כך משלו רשעים את הקב"ה וישראל כצפור, ומחרפים אותנו ואומרים: כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו - ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג): "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (סנהדרין צו, ב) - ומחרפים אותנו [באמרם:] אין הקב"ה חוזר לבית הזה לעולם, וכן הוא אומר (תהלים יא, א): "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר". אומר להם הקב"ה: "גם צפור מצאה בית", עיין במדרש שהאריך (שוחר טוב מזמור פד, אות ב; ועיין שמות רבה כ, ו).
והענין כי הרשעים סברו שנסתלקה השכינה בשעת החורבן לגמרי, אבל לא כן הוא כי "לא זזה שכינה מכותל מערבי" (שמות רבה ב, ב), ובכל לילה, על כל משמר, הקב"ה יושב ושואג כארי, על היכלו ועל שכינת עוזו ועל חלול כבודו (ע"פ ברכות ג, א), ומתוך כך מצוה לקום לראש אשמורת... וראוי להתאמץ מאוד להחזיק דבר זה, כי זה עיקר ויסוד בטחונינו בגלות הארוך הזה, אשר כמעט אבדה תקוה מקטני אמנה, אבל באמת יש לנו לבטוח, ואין אריכות הגלות מעכבת כלל כי לא מאס את יהודה, ולא געלה נפשו בציון, אם יתמהמה [נ]חכה לו, וכשם שהקב"ה לא נתייאש מתשובתנו ובכל יום מצפה לתשובתנו, ואף כי הרבינו לפשוע ונתננו כתף סוררת מלשוב... וכבר אנו משוקעים בגלות הזה אלף תר"ב שנה (נכתב בשנת ה' תק"ל)... ועם כל זה עדיין לא זז הקב"ה מחבתנו, ורוצה בתשובתנו.
[1] ברכות מח, ב: "דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה".
[3] הסבר: "כיון שעיקר עלייתינו היה בזמן שבית המקדש קיים [כדי] להקריב קרבנות, לזה עכשיו אף ששכינה לא זזה מכותל מערבי, מכל מקום אין אנו עולים לקבל פנים" (שו"ת 'דברי מלכיאל' חלק ב סימן עה אות ב).
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי יחזקאל הלוי לנדא - הנודע ביהודה
תע"ד - י"ז באייר תקנ"ג
המקורות:
צל"ח, ברכות מח, ב, ד"ה אותו יום שניתנו; שו"ת 'נודע ביהודה' תנינא, אורח חיים סימן צד, ד"ה ומעתה גם; דרושי הצל"ח, דרוש כ"ה ליום א' של סליחות תק"ל, אות ז
אף שגלינו מארצנו ואין שכינת ה' בתוכנו ונותרנו כבשר המת, בכל־זאת השכינה שלא זזה מכותל מערבי משפעת עלינו טהרה וקדושת התורה, ומסייעת בידינו לגבור על יצר הרע שלא נסריח בעוונות
["הטוב והמטיב" בברכת המזון] תיקנוה[1] סמוך ל"בונה ירושלים", להחזיק אותנו בגלות, שלא נחשוב ח"ו שכיון שאנחנו חוץ לארץ הקדושה, ואין לנו משכן ושכינה בתוכנו, אי אפשר לנו להתגבר על יצרנו הרע שמחטיא אותנו, ואיך נוכל לעמוד נגדו, שהוא מלאך ואנחנו בשר, ונחשוב שעל כורחנו יחטיא אותנו ונסריח בסִרחון העוונות, שאין סרחון יותר מזה. לכן הראה אותנו הקב"ה מופת זה בהרוגי ביתר - כי האדם בחייו, הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר, והרי בהרוגים הללו אף שנסתלקה הנפש מן הגוף, אף על פי כן היתה חופפת [הנפש] מבחוץ להחזיק 'הבלא דגרמי'[2] הנשאר אחר המיתה ולהשפיע בהבל הזה שיגן על הגוף שלא יסריח.
כן אנחנו - אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי, משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר, שיוכל לשמור עצמו מסרחון העבירות ולהתקדש בקדושת התורה;
אפילו כשהמקדש שמם לא זזה השכינה מכותל מערבי, אך לא חייבה אותנו התורה ליראות שם פני ה' ברגל כאשר אין לנו קרבן חגיגה ועולות ראיה
בזמן הזה שבעוונותינו הרבים נתקיים (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם", שאפילו בשעת שממה קדושתה עליה והשכינה לא זזה מכותל מערבי... אין אנחנו הולכים [בימי הרגל] לקבל פני השכינה שמה כלל, כי לא חייבה אותנו התורה [לעלות לרגל] כי אם בקרבן חגיגה ועולות ראיה[3];
הרשעים סברו שבשעת החורבן נסתלקה השכינה לגמרי וכבוד ה' לא יחזור לביתו לעולם, אבל לא כן הוא כי השכינה לא זזה מכותל המערבי והקב"ה מצפה לתשובתנו ולא זז מלחבבב אותנו
"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" (תהלים פד, ד) נאמר על בית המקדש, שם הוא קן של הקב"ה, כביכול קינן שכינתו שם. והנה על ידי העריות מטמאין הארץ, ושכינה מסתלקת... אשר בעונותינו הרבים בגלות הזה כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו (ע"פ משלי כז, ח)... כך משלו רשעים את הקב"ה וישראל כצפור, ומחרפים אותנו ואומרים: כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו - ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג): "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (סנהדרין צו, ב) - ומחרפים אותנו [באמרם:] אין הקב"ה חוזר לבית הזה לעולם, וכן הוא אומר (תהלים יא, א): "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר". אומר להם הקב"ה: "גם צפור מצאה בית", עיין במדרש שהאריך (שוחר טוב מזמור פד, אות ב; ועיין שמות רבה כ, ו).
והענין כי הרשעים סברו שנסתלקה השכינה בשעת החורבן לגמרי, אבל לא כן הוא כי "לא זזה שכינה מכותל מערבי" (שמות רבה ב, ב), ובכל לילה, על כל משמר, הקב"ה יושב ושואג כארי, על היכלו ועל שכינת עוזו ועל חלול כבודו (ע"פ ברכות ג, א), ומתוך כך מצוה לקום לראש אשמורת... וראוי להתאמץ מאוד להחזיק דבר זה, כי זה עיקר ויסוד בטחונינו בגלות הארוך הזה, אשר כמעט אבדה תקוה מקטני אמנה, אבל באמת יש לנו לבטוח, ואין אריכות הגלות מעכבת כלל כי לא מאס את יהודה, ולא געלה נפשו בציון, אם יתמהמה [נ]חכה לו, וכשם שהקב"ה לא נתייאש מתשובתנו ובכל יום מצפה לתשובתנו, ואף כי הרבינו לפשוע ונתננו כתף סוררת מלשוב... וכבר אנו משוקעים בגלות הזה אלף תר"ב שנה (נכתב בשנת ה' תק"ל)... ועם כל זה עדיין לא זז הקב"ה מחבתנו, ורוצה בתשובתנו.
[1] ברכות מח, ב: "דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה".
[2] לתוספת באור במושג זה יעויין בדברי הרמח"ל.
[3] הסבר: "כיון שעיקר עלייתינו היה בזמן שבית המקדש קיים [כדי] להקריב קרבנות, לזה עכשיו אף ששכינה לא זזה מכותל מערבי, מכל מקום אין אנו עולים לקבל פנים" (שו"ת 'דברי מלכיאל' חלק ב סימן עה אות ב).