המקורות: ביאור חמש מגילות לרמ"ד וואלי, מבית מדרשו של הרמח"ל, שיר השירים ב, עמ' כב; שם, קהלת יב, עמ' קצב; ספר הליקוטים חלק א, ליקוטים מקבילים לליקוטי הרמח״ל, עמ' שנה-שנו
שפע חסד גדול של גאולה עומד מוכן ומזומן אחר כותל המערבי והוא הולך ובא לגאלנו כפי התעוררות ישראל
מה שכתוב בספר יהושע (כא, מה): "לֹא נָפַל דָּבָר... הַכֹּל בָּא", כי איך יתכן לומר כן באותו הזמן – שעדיין העיקר חסר, כי לא היה להם בית המקדש, ולא מלכות... ואם כן איך יאמר "הכל בא"?
אלא שאין כוונתו בלשון עבר, כי אם בלשון הווה, כלומר שהכל הולך ובא. כי ירשו בימי יהושע מה שירשו, ואחר כך ירשו את השאר בימות השופטים, ואחר כך בימי המלכים היה להם המקדש והמלכות, ולבסוף בימות המשיח יהיה להם כל העולם... כענין אמרו בכאן (שיר השירים ב, ח): "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא", שמשמע הולך ובא, והראיה – "מְדַלֵּג" ו"מְקַפֵּץ", שאם כבר בא – אין צורך לדילוג וקפיצה... אלא שהוא מוכן ומזומן, והכל תלוי בהתעוררות התחתון, שאם יש התעוררות גדול למטה, גם חסד גדול יורד כנגדו מלמעלה, כאילו "משגיח מן החלונות", שהוא רמז אל ריבויו. ואם יש התעוררות מעט מלמטה, גם חסד מועט יורד מלמעלה, שאינו מספיק להביא גאולה לעולם, בגין דנחית טפין טפין, כאילו "מציץ מן החרכים". ואין גאולה אלא בחסד גדול... ועל רזא דא כתיב (=ועל סוד זה כתוב שם בפס' ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", כי ב' מילות "הנה זה" עולים [בגימטריה] כמנין חסד, ו"עומד אחר כותלנו" דהיינו כותל מערבי שנשאר בבית המקדש, דלא זזה שכינתא מתמן, וכפי ההתעוררות של התחתונים – או מתפשט בריבוי, דהיינו "משגיח מן החלונות", או במיעוט דהיינו "מציץ מן החרכים";
כשם שנשאר 'הבלא דגרמי' בקבר המת עד זמן התחייה, כך נשארה קצת השראת קדושה על הכותל המערבי, ולא תזוז משם עד שיתחדש בניין המקדש השלישי, ותחזור השראת השכינה בשלמות ובתוספת מרובה על העיקר, כדי שיהיה בנין עדי עד
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה" (קהלת יב, ז), שרומז אל חורבן בית המקדש, שבָאוּ בו פָּרִיצִים וחיללוהו והרסו את בניינו (ע"פ יחזקאל ז, כב), עד שהחזירוהו אל העפר. אך אמנם לא גברה ידם של החיצונים אלא על הבנין של העצים והאבנים, אבל בהשראתו הקדושה לא היה מגע גוי חס וחלילה, כי נסתלקה למעלה בשרשה, וזהו שאמר (קהלת שם): "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". והוא דוגמת מיתתו של אדם, שמלאך המוות אינו שולט אלא על הגוף, אבל הנשמה נאספת למעלה בשרשה.
וכשם שהקב"ה עתיד להחיות את המתים, כך הוא עתיד לחדש בניינו של המקדש ולהחזיר עליו את השראתו הקדושה שהיא נשמתו ממש. וכבר מצינו לשון 'תחייה' בבניינים, כמו שכתוב בספר נחמיה (ג, לד): "הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר". וכשם שנשאר הבלא דגרמי תמיד בתוך קברו של המת עד שיבוא זמן התחייה, כך נשארה קצת השראה של קדושה על כותל מערבי של המקדש הנחרב, ולא תזוז משם עד עת בא עת שיתחדש בניינו כבתחילה, ותחזור עליו כל השראתו משלם (=בשלמות), וגם בתוספת מרובה על העיקר, כדי שיהיה בנין עדי עד. כמו שיזכו המתים בעת התחייה לקבל נשמות חדשות ממנו יתברך, לתוספת על הישנות, כדי שיחיו לדורי דורות ולא יהיה עוד מוות בעולם.
וזהו הטעם שהראה השם יתברך אל יחזקאל הנביא ענין תחיית המתים בתחילה, ואחר כך הראה לו גם כן את הבנין השלישי שיבנה במהרה בימינו, בגין דכולא רזא חדא. וכשם שלא יהיה עוד מוות אל המתים שיחיו בעת התחייה, כך לא יהיה עוד חורבן אל המקדש שיבנה בזמן הגאולה;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא בסוד 'הבלא דגרמי' העומד תמיד בעצם המחזיקה את כל הראש עד תחיית המתים, וכך הכותל המערבי מקיים את ירושלים החרבה עד עת התחיה שתחזור ירושלים של מעלה לשרות בירושלים של מטה
ידוע שיש לכל דבר שבעולם גופו ונשמתו בלי ספק, ונשמתו של כל דבר ודבר היא שמקיימת את גופו, כמו שהוא ממש בנשמתו וגופו של אדם. ולפי זה קל להבין בנדון דידן, שירושלים של מטה היא הגוף החומרי של בחינת ירושלים, וירושלים של מעלה היא הנשמה שלה ממש. וכשם שמיתתו של אדם אינה אלא סילוק נשמתו מגופו, כך חרבן ירושלים של מטה לא היה כי אם בסילוק ירושלים של מעלה, שהוא סוד הסתלקות הנשמה מהגוף. ואז שלטו האויבים ונתאחזו בגופה של ירושלים, שהוא כמו הטֻמאה שמתאחזת בגוף אחרי מותו. וזה סוד (איכה רבתי א, מג): קמחא טחינא טחינת אריה קטילה קטילת. וענין אמרם ז"ל (שמות רבה ב, ב; זוהר שמות ה, ב): שלעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי, זה סוד הבלא דגרמי שעומד תמיד בקברו של אדם אצל עצמותיו עד זמן התחייה[1]. וכבר פירשנו במקום אחר שהעצם הנשאר תמיד מכל עצמותיו של אדם אחרי מותו שאינו כלה ונפסד בתוך הקבר, הוא ממש אותו העצם שסובל את הראש עליו, והוא החולייא הראשונה שתחת הראש, שחכמי הניתוח קוראים אותו אטלאנטיי כידוע[2].
כך הענין ממש דומה בדומה — שכותל מערבי הוא בבחינת הראש של בית המקדש — רזא דבית קדש הקדשים, וממנו לא זזה ולא תזוז השכינה הקדושה בבחינת הבלא דגרמי, עד עת בֹּא עת הבנין הגמור, שתחזור ירושלים של מעלה לשרות בירושלים של מטה, כשכלו כל החצונים על ימין ועל שמאל, כדרך שתחזור הנשמה הקדושה בתוך גופו של אדם בעת תחיית המתים, שנטהר הגוף לגמרי מכל טומאתו בתוך הקבר, שהרי כל הדברים שבעולם הולכים בסדר אחד, לפי שמסדרם הוא אחד יחיד ומיוחד יה צבאות שמו.
ומכאן תבין גם כן בחינת ארץ הקדושה ועיר הקדש שניתנה ביד האומות בעת סרחונם של ישראל – שלא נמסר בידם אלא גוף בלא נשמה בלבד. וזהו סוד המסעות של השכינה מן הבית, הכתובות בספר יחזקאל (עיין פרקים ט-יא), שהוא כמו הנשמה שנפטרת מן הגוף בעת מיתתו של אדם, ונוטלת רשות להסתלק מכל אבריו, כדאיתא בספר הזהר עיין שם, כך ירושלים של מעלה נסתלקה מירושלים שלמטה בעת החרבן, ועתידה לחזור ולשרות עליה בעת הבנין להחיותה ולהגדילה ולרוממה.
[1] הקבלה בין השכינה שבמקדש לנשמה שבגוף, ומושג "תחית המתים" ביחס לאבני המקדש, נזכרו כבר בדברי הראשונים, למשל ב'תורת המנחה' לתלמיד הרשב"א בסוף דרשה סה.
[2] אטלס (Atlas) - כינוי אנטומי לחוליה הצווארית הראשונה (C1), המחברת בין הגולגולת לעמוד השדרה. נקראת על שם הענק אטלס, המוכר בתרבות המערב לסמל אלילי של אדם הנושא את כדור הארץ על כתפיו, בדומה לחוליה זו התומכת במשקל הראש כולו.
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי משה דוד וואלי, מבית מדרשו של הרמח"ל
תנ"ח – ז' בטבת תקל"ז
המקורות: ביאור חמש מגילות לרמ"ד וואלי, מבית מדרשו של הרמח"ל, שיר השירים ב, עמ' כב; שם, קהלת יב, עמ' קצב; ספר הליקוטים חלק א, ליקוטים מקבילים לליקוטי הרמח״ל, עמ' שנה-שנו
שפע חסד גדול של גאולה עומד מוכן ומזומן אחר כותל המערבי והוא הולך ובא לגאלנו כפי התעוררות ישראל
מה שכתוב בספר יהושע (כא, מה): "לֹא נָפַל דָּבָר... הַכֹּל בָּא", כי איך יתכן לומר כן באותו הזמן – שעדיין העיקר חסר, כי לא היה להם בית המקדש, ולא מלכות... ואם כן איך יאמר "הכל בא"?
אלא שאין כוונתו בלשון עבר, כי אם בלשון הווה, כלומר שהכל הולך ובא. כי ירשו בימי יהושע מה שירשו, ואחר כך ירשו את השאר בימות השופטים, ואחר כך בימי המלכים היה להם המקדש והמלכות, ולבסוף בימות המשיח יהיה להם כל העולם... כענין אמרו בכאן (שיר השירים ב, ח): "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא", שמשמע הולך ובא, והראיה – "מְדַלֵּג" ו"מְקַפֵּץ", שאם כבר בא – אין צורך לדילוג וקפיצה... אלא שהוא מוכן ומזומן, והכל תלוי בהתעוררות התחתון, שאם יש התעוררות גדול למטה, גם חסד גדול יורד כנגדו מלמעלה, כאילו "משגיח מן החלונות", שהוא רמז אל ריבויו. ואם יש התעוררות מעט מלמטה, גם חסד מועט יורד מלמעלה, שאינו מספיק להביא גאולה לעולם, בגין דנחית טפין טפין, כאילו "מציץ מן החרכים". ואין גאולה אלא בחסד גדול... ועל רזא דא כתיב (=ועל סוד זה כתוב שם בפס' ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", כי ב' מילות "הנה זה" עולים [בגימטריה] כמנין חסד, ו"עומד אחר כותלנו" דהיינו כותל מערבי שנשאר בבית המקדש, דלא זזה שכינתא מתמן, וכפי ההתעוררות של התחתונים – או מתפשט בריבוי, דהיינו "משגיח מן החלונות", או במיעוט דהיינו "מציץ מן החרכים";
כשם שנשאר 'הבלא דגרמי' בקבר המת עד זמן התחייה, כך נשארה קצת השראת קדושה על הכותל המערבי, ולא תזוז משם עד שיתחדש בניין המקדש השלישי, ותחזור השראת השכינה בשלמות ובתוספת מרובה על העיקר, כדי שיהיה בנין עדי עד
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה" (קהלת יב, ז), שרומז אל חורבן בית המקדש, שבָאוּ בו פָּרִיצִים וחיללוהו והרסו את בניינו (ע"פ יחזקאל ז, כב), עד שהחזירוהו אל העפר. אך אמנם לא גברה ידם של החיצונים אלא על הבנין של העצים והאבנים, אבל בהשראתו הקדושה לא היה מגע גוי חס וחלילה, כי נסתלקה למעלה בשרשה, וזהו שאמר (קהלת שם): "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". והוא דוגמת מיתתו של אדם, שמלאך המוות אינו שולט אלא על הגוף, אבל הנשמה נאספת למעלה בשרשה.
וכשם שהקב"ה עתיד להחיות את המתים, כך הוא עתיד לחדש בניינו של המקדש ולהחזיר עליו את השראתו הקדושה שהיא נשמתו ממש. וכבר מצינו לשון 'תחייה' בבניינים, כמו שכתוב בספר נחמיה (ג, לד): "הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר". וכשם שנשאר הבלא דגרמי תמיד בתוך קברו של המת עד שיבוא זמן התחייה, כך נשארה קצת השראה של קדושה על כותל מערבי של המקדש הנחרב, ולא תזוז משם עד עת בא עת שיתחדש בניינו כבתחילה, ותחזור עליו כל השראתו משלם (=בשלמות), וגם בתוספת מרובה על העיקר, כדי שיהיה בנין עדי עד. כמו שיזכו המתים בעת התחייה לקבל נשמות חדשות ממנו יתברך, לתוספת על הישנות, כדי שיחיו לדורי דורות ולא יהיה עוד מוות בעולם.
וזהו הטעם שהראה השם יתברך אל יחזקאל הנביא ענין תחיית המתים בתחילה, ואחר כך הראה לו גם כן את הבנין השלישי שיבנה במהרה בימינו, בגין דכולא רזא חדא. וכשם שלא יהיה עוד מוות אל המתים שיחיו בעת התחייה, כך לא יהיה עוד חורבן אל המקדש שיבנה בזמן הגאולה;
השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא בסוד 'הבלא דגרמי' העומד תמיד בעצם המחזיקה את כל הראש עד תחיית המתים, וכך הכותל המערבי מקיים את ירושלים החרבה עד עת התחיה שתחזור ירושלים של מעלה לשרות בירושלים של מטה
ידוע שיש לכל דבר שבעולם גופו ונשמתו בלי ספק, ונשמתו של כל דבר ודבר היא שמקיימת את גופו, כמו שהוא ממש בנשמתו וגופו של אדם. ולפי זה קל להבין בנדון דידן, שירושלים של מטה היא הגוף החומרי של בחינת ירושלים, וירושלים של מעלה היא הנשמה שלה ממש. וכשם שמיתתו של אדם אינה אלא סילוק נשמתו מגופו, כך חרבן ירושלים של מטה לא היה כי אם בסילוק ירושלים של מעלה, שהוא סוד הסתלקות הנשמה מהגוף. ואז שלטו האויבים ונתאחזו בגופה של ירושלים, שהוא כמו הטֻמאה שמתאחזת בגוף אחרי מותו. וזה סוד (איכה רבתי א, מג): קמחא טחינא טחינת אריה קטילה קטילת. וענין אמרם ז"ל (שמות רבה ב, ב; זוהר שמות ה, ב): שלעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי, זה סוד הבלא דגרמי שעומד תמיד בקברו של אדם אצל עצמותיו עד זמן התחייה[1]. וכבר פירשנו במקום אחר שהעצם הנשאר תמיד מכל עצמותיו של אדם אחרי מותו שאינו כלה ונפסד בתוך הקבר, הוא ממש אותו העצם שסובל את הראש עליו, והוא החולייא הראשונה שתחת הראש, שחכמי הניתוח קוראים אותו אטלאנטיי כידוע[2].
כך הענין ממש דומה בדומה — שכותל מערבי הוא בבחינת הראש של בית המקדש — רזא דבית קדש הקדשים, וממנו לא זזה ולא תזוז השכינה הקדושה בבחינת הבלא דגרמי, עד עת בֹּא עת הבנין הגמור, שתחזור ירושלים של מעלה לשרות בירושלים של מטה, כשכלו כל החצונים על ימין ועל שמאל, כדרך שתחזור הנשמה הקדושה בתוך גופו של אדם בעת תחיית המתים, שנטהר הגוף לגמרי מכל טומאתו בתוך הקבר, שהרי כל הדברים שבעולם הולכים בסדר אחד, לפי שמסדרם הוא אחד יחיד ומיוחד יה צבאות שמו.
ומכאן תבין גם כן בחינת ארץ הקדושה ועיר הקדש שניתנה ביד האומות בעת סרחונם של ישראל – שלא נמסר בידם אלא גוף בלא נשמה בלבד. וזהו סוד המסעות של השכינה מן הבית, הכתובות בספר יחזקאל (עיין פרקים ט-יא), שהוא כמו הנשמה שנפטרת מן הגוף בעת מיתתו של אדם, ונוטלת רשות להסתלק מכל אבריו, כדאיתא בספר הזהר עיין שם, כך ירושלים של מעלה נסתלקה מירושלים שלמטה בעת החרבן, ועתידה לחזור ולשרות עליה בעת הבנין להחיותה ולהגדילה ולרוממה.
[1] הקבלה בין השכינה שבמקדש לנשמה שבגוף, ומושג "תחית המתים" ביחס לאבני המקדש, נזכרו כבר בדברי הראשונים, למשל ב'תורת המנחה' לתלמיד הרשב"א בסוף דרשה סה.
[2] אטלס (Atlas) - כינוי אנטומי לחוליה הצווארית הראשונה (C1), המחברת בין הגולגולת לעמוד השדרה. נקראת על שם הענק אטלס, המוכר בתרבות המערב לסמל אלילי של אדם הנושא את כדור הארץ על כתפיו, בדומה לחוליה זו התומכת במשקל הראש כולו.