הראשון לציון רבי משה רפאל מיוחס בכ"ר שמואל^[1]

נולד בסביבות תס"ה – נלב"ע כ"א/כ"ב מנחם אב תקל"א

המקורות: פני האדמה, דרוש לפרשת פקודי [נדפס עם ספרו פרי האדמה חלק ד], דף עג ע"ב; כתב שליחות לרא"ב אשר ולרי"ז אזולאי, תק"א (מבין החותמים מגדולי ירושלים^[2]), שנות דור ודור תשס"ד, פרק א, עמ' ט

[1] רבי רפאל מיוחס בכ"ר שמואל - גאון מופלג בתורה מגדולי ירושלים, נין לרבי משה גלאנטי. בצעירותו למד בישיבת "בית יעקב" בירושלים מיסודו של רבי יעקב פירארה, ובשנת תקי"ח עמד בראשות הישיבה. מספריו החשובים שנדפסו בחייו והתקבלו בתפוצות ישראל: 'פרי האדמה' על הרמב"ם; דרשות 'פני האדמה'; חידושי הש"ס 'מנחת ביכורים'. אחר פטירתו נדפס ספרו 'מזבח אדמה' על השולחן ערוך. בצעירותו בשנת תפ"ג נשלח באופן בהול בידי הראשל"צ רבי אברהם יצחקי לשליחות בקושטא כדי להציל את יהודי ירושלים שהיו במצוקה קשה, בינהם סבו רבי משה מיוחס, מראשי ועד העדה הספרדית בירושלים, שנאסר בידי המושל העריץ. את סיפורי הנסים שארעו לו בדרכו לקושטא ובחזרה כתב בספרו 'מגילת יוחסין', שנדפס מכתב ידו בירושלים בשנת תרל"ג. כשחזר מקושטא עבר דרך מצרים, שם נשא ונתן בהלכה עם רבי אברהם הלוי בעל 'גינת ורדים'. משנת תקי"ח כיהן במשרת הראשון לציון עד פטירתו, נטמן בחלקת החסידים שבהר הזיתים.

[2] חתומים לידו על שטר השליחות: הראשל"צ רבי אליעזר נחום (תכ"ב - חשון תק"ה), הראשל"צ רבי נסים חיים משה ב"ר יוסף מזרחי (ת"נ - ד' בתמוז תק"ט), אחיו וחתנו רבי ישראל מאיר מזרחי (בערך ת"ס – תק"י), רבי יצחק ערוך, רבי יאודה ב"ר עמרם דיוואן (נלב"ע בערך בתקי"ב), רבי יעקב אשכנזי די קורונה (תמ"ח – כ"ג בתשרי תקכ"ט).

[3] דבריו מובאים כאן. וכן כתב רבי מיוחס בכ"ר שמואל בספרו 'מנחת ביכורים' (שאלוניקי תקי"ב, דף נא ע"א): "שהרי אפילו אחר החרבן השכינה לא זזה, כמו־שכתוב 'והשימותי' כו' ומעולם לא זזה מכותל מערבי".

[4] ע"פ יואל ד, יא. עיין שם בפרש"י.

[5] בנו וממשיכו הראשון לציון רבי משה יוסף מרדכי מיוחס (תצ"ח - תקס"ו) נאבק על שמירת כבוד הכותל המערבי והתפילה לידו והיה קשור במיוחד עם המקום הקדוש. וכך תאר הגרא"ל פרומקין ב'תולדות חכמי ירושלים' (חלק ג פרק ו, עמ' 184): "מנהגו היה ללכת אצל כותל המערבי בכל לילי ערב שבת קודש אחר חצות, עם משרתו, והיה גומר שם התהלים, ומשתהה עד זמן תפילה, ולפעמים היה מתפלל שם גם כן. פעם אחת נדמה לו בתפילתו תמונת חמישה אלפין, ובחצות היום ההוא יצאה גזירה על ידי רשעת הגויים לגרש את היהודים אשר יש להם חלונות נוטים למקום המקדש (ובעיקר לעבר הכותל המערבי), וכן עשו, ושללו ובזזו כל הדרים הסמוכים לשם. אז פירש פתרון המראה שנדמה לו, על הכתוב (שמות טו, ט): 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל'. קרוב לאותו זמן עלה הגבור נפוליון הראשון על ארץ סוריה, בשנת תקנ"ט, לכובשה. ותהי עת צרה לכל יושבי המחוזות האלו, כי חֵילו הגדול הרשיעו לעשות גם בעזה גם ביפו, ובירושלים החלו להתבצר ולחזק המקומות בחומת העיר לכל אשר יראו שם בֶּדֶק, וחפרו מסביב חפירות רבות, ויעשו תעלות למען לא יקרב הגבור בנקל אליהם. גם הרב הגאון הזה בעצמו היה מן החופרים ונושאי הסבל כאחד מאחיו, ונציב העיר - הפאשא - שלח אל חכמי ורבני ישראל שנתאספו לבית התפילה, לבקש רחמים לשלום העיר. ויענהו הרב ז"ל ויאמר: 'למה זה יבקש אדוני כן, ואנשיו ומשרתיו יפריעו את ישראל, ויגרשו אותם מכל מקומות הקודש, ולא יניחום לשפוך שיחם גם לפני הכותל הקדוש הזה!'. מאז והלאה ניתנה חופשה לכל עם ישראל לשפוך שיחם ותפילתם בכל מקומות המקודשים, והבדילו למענם מקום מיוחד אצל כותל המערבי להתפלל באין מפריע. והרב ז"ל, עם שאר החכמים, שפכו שיחם לפני ה' (ליד הכותל המערבי) בעד שלום המלכות והמדינה, ובשובו משם ביקר את הפאשא, וינחמהו, ויאמר כי יקוה שלא יבוא הקיסר לשערי ירושלים, ולא ישפוך עליה סוללה. ונצנצה בו רוח הקודש, כי שפט בצדק את הדבר הזה כחכם הרואה את הנולד, וכן היה - כי בבוא נפוליון לעיר קרית יערים (הסמוכה להרי ירושלים) חזר פתאום לדרכו, וילך עם מחנהו לצוּר על עיר עכו, ושם נפגש עם חיל בריטניה אשר תחת פקודת סידני סמיט, ולא יכל להם, וגם מגיפה גדולה היתה בחילו, וישב צרפתה".

[6] כינוי להר הבית מקום המקדש – ע"פ ירמיה לא, כב. וברד"ק שם.

[7] מקום התגלות שכינה – ע"פ בראשית לב, ג. ועיין ספורנו שם, ובבראשית רבה פרשה עד, יז.

[8] שיר השירים ב, ט, ועל־פי שמות רבה ב, ב. ובפתיחת שטר שליחות לשד"ר רבי שלמה מולכו, עליו חתם רבי מיוחס בשנת תקכ"ט לצד המהרי"ט אלגאזי וגדולי רבני ירושלים: "דרך בקשה לשוכן אחר כותלנו כותל המערבי למען יצו ה' אתו את הברכה בהנחל עליון נחלת שדי ממרומים" (תצלום כת"י). ובספרו 'מזבח אדמה' (שאלוניקי תקל"ז, דף כא ע"ב) מספר על התרת חרם לפלוני בידי קבוצת רבנים "נכח כותל מערבי בצירוף קודשא־בריך הוא ושכינתיה".

[9] לשון מליצה על־פי מדרש־רבה המובא ברמב"ן בראשית כד, א, וברש"י שיר־השירים ג, יא: "משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בִתִי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי". השימוש בביטוי ייחודי זה ביחס לירושלים והשראת השכינה בכותל המערבי לאחר החורבן היה אופייני במיוחד לרבני משפחת מיוחס וחכמים בני דורם. כך למשל במכתב ראשי עדת האשכנזים מתמוז תקכ"ב: "ובשגם פרץ פרץ לא זז מחבבה – הנה זה עומד אחרי כותלנו כותל המערבי", ובמכתבם מר"ח אייר תקכ"ח: "ואנחנו על משמרתנו נעמודה לשוכן אחר כותלנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה ממנו, שאף־על־פי שהיא חריבה לא זז מחבבה" (שריד מקדשנו, ישיבת 'קודש הילולים' תשכ"ט, עמ' כב), וכן במכתב שליחות של השד"ר רבי רפאל מכלוף אברהם חייט מאלול תקצ"ו: "אי לך ארץ הצבי כי גבר אויב על הר ציון ששמם וכו' אם מלכה הן בא לא זז מחבבה מן בתר כותלא כותל המערבי וכו' ויעש להם בתים בתוככי ירושלים" (שלוחי א"י לדורותיהם, יערי, עמ' 724).