המקורות: שדה הארץ (שאלוניקי תקמ"ד), חלק א, פרשת ויחי דרוש א, דף צו, ב; 'דגלי אהבה' חלק ג (הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשס"ג), שער ציור העולמות פרק א, עמ' תרד
גם אחרי שחרבה ציון לא זז הקב"ה מלחבבה ושכינה לא זזה מכותל מערבי, וזו ראיה לנצחיות מלכות בית דוד שאף אם עתה היא בשִׁפלות עוד תצמח שם קרנה לעד
"כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג) - כפל הענין הוא כפשוטו, "כי בחר ה' - בציון", ואמרו "איוה למושב לו" על דוד וזרעו, לרמוז דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ולא שאר מלכי ישראל... כי אף כי זרע דוד היו שפלים מרחבעם ואילך, מכל מקום: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ" (שם, יב). והראיה על זה תראה ממה שאירע לציון, כי בחר ה' בציון כו' ואף כי עתה חריבה מכל מקום לא זז מחבבה[2], ואומר בעדה (שם, יד): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ", ושכינה לא זזה מכותל מערבי לעולם (זוהר שמות ה ע"ב; ועוד), ו"צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ כו' וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע כו'" (תהלים שם, טו-טז), וכל זה לשון עתיד - מזה תבינו כי כן יהיה גם כן לזרע דוד, כי אף כי עתה הם שפלים, מכל מקום "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי" (שם, יז);
בעוונותינו באו גויים וטמאו המקדש וחיללו שכינת כבודו, אך אהבת ה' לירושלים לא פסקה, ולכן לא זזה שכינה מכותל המערבי וקדושת המקדש נשארת לעולם ועד
בעוונותינו עתה נאמר (תהלים עט, א): "בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", ובאו בה גוים וְחִלְּלוּהָ[3], ומכל־מקום לא זז מחבבה - ולא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב) - וקדושת מקדש היא לעולם ועד, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד־לבוא, כמו־שכתבו הפוסקים (רמב"ם בית הבחירה ו, יד; תוס' זבחים קז, ב ד"ה ואחד), כמו־שכתבתי בספרי 'שדה הארץ' על פסוק תהלים (פז, ב): "אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב"... וזהו־שאמר (שם, ג): "נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹקים סֶלָה", ולא בטלה קדושתה.
[1] רבי אברהם בכ"ר שמואל מיוחס - גאון מקובל וחסיד מגדולי ירושלים ומחכמי בית המדרש "בית יעקב", מחבר הספר 'דגלי אהבה' עם באורים ל'עץ חיים' מתורת האר"י ז"ל, תלמיד מובהק של בעל 'פרי הארץ' רבי ישראל מאיר מזרחי, ואחיו הצעיר של הראשון לציון רבי משה רפאל מיוחס בכ"ר שמואל (להלן בהערה 245). על מצבתו בהר הזיתים חקוק: "קברת ארץ אחד המיוחד, פרוש מאהבה, בעל שדה הארץ. ציון מאור עינים, המדוכה ביסורים, בעל דגלי אהבה, אחד בארץ. מצבת המאור הגדול שקדן בתורה בעל מאור הקטן להאיר על הארץ. גניזת קדש הוא הקדוש המקובל האלקי בעל זרע הארץ. ה"ה הרב הכולל כמה"ר אברהם בכר שמואל מיוחס, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ".
[2] לשון מליצה על־פי מדרש־רבה המובא ברמב"ן בראשית כד, א, וברש"י שיר־השירים ג, יא: "משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בִתִי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי". מתברר שהשימוש בביטוי ייחודי זה האופייני לרבני משפחת מיוחס ביחס לירושלים לאחר החורבן ולהשראת השכינה בה בכותל המערבי, היה שגור בלשון חכמי דורם. כך למשל במכתב ראשי עדת האשכנזים מתמוז תקכ"ב: "ובשגם פרץ פרץ לא זז מחבבה – הנה זה עומד אחרי כותלנו כותל המערבי", ובמכתבם מר"ח אייר תקכ"ח: "ואנחנו על משמרתנו נעמודה לשוכן אחר כותלנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה ממנו, שאף־על־פי שהיא חריבה לא זז מחבבה" (שריד מקדשנו, ישיבת 'קודש הילולים' תשכ"ט, עמ' כב), וכן במכתב שליחות של השד"ר רבי רפאל מכלוף אברהם חייט מאלול תקצ"ו: "אי לך ארץ הצבי כי גבר אויב על הר ציון ששמם וכו' אם מלכה הן בא לא זז מחבבה מן בתר כותלא כותל המערבי וכו' ויעש להם בתים בתוככי ירושלים" (שלוחי א"י לדורותיהם, יערי, עמ' 724).
[3] ע"פ יחזקאל ז, כב. וראה ברד"ק שם: "וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ – לשון נקבה, על שכינת הכבוד החונה על הארון, או אמר וְחִלְּלוּהָ על העיר".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי אברהם בכ"ר שמואל מיוחס[1]
נולד בערך בשנת תס"ו – נלב"ע כ"ט בכסלו תקכ"ח
המקורות: שדה הארץ (שאלוניקי תקמ"ד), חלק א, פרשת ויחי דרוש א, דף צו, ב; 'דגלי אהבה' חלק ג (הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשס"ג), שער ציור העולמות פרק א, עמ' תרד
גם אחרי שחרבה ציון לא זז הקב"ה מלחבבה ושכינה לא זזה מכותל מערבי, וזו ראיה לנצחיות מלכות בית דוד שאף אם עתה היא בשִׁפלות עוד תצמח שם קרנה לעד
"כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג) - כפל הענין הוא כפשוטו, "כי בחר ה' - בציון", ואמרו "איוה למושב לו" על דוד וזרעו, לרמוז דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ולא שאר מלכי ישראל... כי אף כי זרע דוד היו שפלים מרחבעם ואילך, מכל מקום: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ" (שם, יב). והראיה על זה תראה ממה שאירע לציון, כי בחר ה' בציון כו' ואף כי עתה חריבה מכל מקום לא זז מחבבה[2], ואומר בעדה (שם, יד): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ", ושכינה לא זזה מכותל מערבי לעולם (זוהר שמות ה ע"ב; ועוד), ו"צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ כו' וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע כו'" (תהלים שם, טו-טז), וכל זה לשון עתיד - מזה תבינו כי כן יהיה גם כן לזרע דוד, כי אף כי עתה הם שפלים, מכל מקום "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי" (שם, יז);
בעוונותינו באו גויים וטמאו המקדש וחיללו שכינת כבודו, אך אהבת ה' לירושלים לא פסקה, ולכן לא זזה שכינה מכותל המערבי וקדושת המקדש נשארת לעולם ועד
בעוונותינו עתה נאמר (תהלים עט, א): "בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", ובאו בה גוים וְחִלְּלוּהָ[3], ומכל־מקום לא זז מחבבה - ולא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב) - וקדושת מקדש היא לעולם ועד, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד־לבוא, כמו־שכתבו הפוסקים (רמב"ם בית הבחירה ו, יד; תוס' זבחים קז, ב ד"ה ואחד), כמו־שכתבתי בספרי 'שדה הארץ' על פסוק תהלים (פז, ב): "אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב"... וזהו־שאמר (שם, ג): "נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹקים סֶלָה", ולא בטלה קדושתה.
[1] רבי אברהם בכ"ר שמואל מיוחס - גאון מקובל וחסיד מגדולי ירושלים ומחכמי בית המדרש "בית יעקב", מחבר הספר 'דגלי אהבה' עם באורים ל'עץ חיים' מתורת האר"י ז"ל, תלמיד מובהק של בעל 'פרי הארץ' רבי ישראל מאיר מזרחי, ואחיו הצעיר של הראשון לציון רבי משה רפאל מיוחס בכ"ר שמואל (להלן בהערה 245). על מצבתו בהר הזיתים חקוק: "קברת ארץ אחד המיוחד, פרוש מאהבה, בעל שדה הארץ. ציון מאור עינים, המדוכה ביסורים, בעל דגלי אהבה, אחד בארץ. מצבת המאור הגדול שקדן בתורה בעל מאור הקטן להאיר על הארץ. גניזת קדש הוא הקדוש המקובל האלקי בעל זרע הארץ. ה"ה הרב הכולל כמה"ר אברהם בכר שמואל מיוחס, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ".
[2] לשון מליצה על־פי מדרש־רבה המובא ברמב"ן בראשית כד, א, וברש"י שיר־השירים ג, יא: "משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בִתִי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי". מתברר שהשימוש בביטוי ייחודי זה האופייני לרבני משפחת מיוחס ביחס לירושלים לאחר החורבן ולהשראת השכינה בה בכותל המערבי, היה שגור בלשון חכמי דורם. כך למשל במכתב ראשי עדת האשכנזים מתמוז תקכ"ב: "ובשגם פרץ פרץ לא זז מחבבה – הנה זה עומד אחרי כותלנו כותל המערבי", ובמכתבם מר"ח אייר תקכ"ח: "ואנחנו על משמרתנו נעמודה לשוכן אחר כותלנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה ממנו, שאף־על־פי שהיא חריבה לא זז מחבבה" (שריד מקדשנו, ישיבת 'קודש הילולים' תשכ"ט, עמ' כב), וכן במכתב שליחות של השד"ר רבי רפאל מכלוף אברהם חייט מאלול תקצ"ו: "אי לך ארץ הצבי כי גבר אויב על הר ציון ששמם וכו' אם מלכה הן בא לא זז מחבבה מן בתר כותלא כותל המערבי וכו' ויעש להם בתים בתוככי ירושלים" (שלוחי א"י לדורותיהם, יערי, עמ' 724).
[3] ע"פ יחזקאל ז, כב. וראה ברד"ק שם: "וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ – לשון נקבה, על שכינת הכבוד החונה על הארון, או אמר וְחִלְּלוּהָ על העיר".