המקור: 'וזאת ליהודה', באור ברכת המזון, חלק ה'דינים', ברכת מלכות דוד ובנין ירושלים
הר הבית כולו נקרא "הבית הגדול והקדוש" ולעולם שם ה' נקרא על בית קדש־הקדשים, כידוע שגם בזמן הזה שכינה לא זזה מכותל מערבי
"וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ, וְעַל הֵיכָלָךְ, וְעַל מְעוֹנָךְ, וְעַל דְּבִירָךְ, וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" (ברכת המזון). פירוש 'הַר צִיּוֹן' הוא מקום עליון בתוך ירושלים, מיוחד למושב מלכות בית דוד... 'היכל' הוא בית החיצון, ו'מעון' הוא האולם, והקדים לו היכל לפי שהוא גדול, ו'דביר' הוא בית קדש־הקדשים, והזכיר שלשתן בפירוש [וג' מקומות אלו קדושתם זה למעלה מזה, בפרק קמא דכלים (משנה ט)]. אבל 'הַבַּיִת הַגָּדוֹל' כולל כל הבית, שהוא הר־הבית והעזרות, דלכולם בשם 'בית־המקדש' יִקַרֵא.[2] 'שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו', רצונו־לומר דמעולם ועד עולם שמך נקרא על בית קדש־הקדשים, הנכלל בלשון 'בית הגדול' הנזכר, כדקיימא לן (זוהר שמות ה ע"ב) דלא זזה שכינה מכותל מערבי אפילו בזמן הזה[3], ולא נשתמש שום אדם במקום ההוא.
[1] רבי יהודה עייאש – נולד לאביו רבי יצחק בראש־השנה שחל בשבת, כנראה בשנת תס"ג, בכפר מידיאה הסמוך לאלג'יר. בצעירות למד תקופה ארוכה מפי רבי רפאל ידידיה שלמה צרור ראב"ד אלג'יר, ולימים מילא מקומו ברבנות וזכה לתואר "הגאון מופת הדור". עמד בראש ישיבה שהקים, ונהג רבנותו ביד רמה כמסורת ומורשת חכמי אלג'יר הרשב"ץ וזרעו אחריו למשפחת דוראן. הוא קיבץ את כל מנהגי אלג'יר ב'ספר המנהגים' ומאז נהגו יהודי אלג'יריה על־פי חיבורו. בערך בשנת תק"א, כשעבר רבי חיים בן־עטר באלג'יר בדרכו לארץ ישראל, קיבל מרבי עייאש הסכמה לספריו 'אור־החיים' ו'פרי תואר'. מצעירותו השתוקק רבי עייאש "לעזוב את מקום שבתו ושבת אבותיו ולעלות לארץ־ישראל, ללון באהלה של תורה בעיר־הקודש ירושלים תבנה־ותכונן". לאחר כ"ח שנים בהן שימש כראב"ד, ברגע שהזדמנה האפשרות בידו, יצא מאלג'יר לאיטליה, בה פגש את הרב חיד"א וכתב לו הסכמה לספרו 'שער יוסף', ומשם הפליג לארץ־ישראל והגיע לירושלים בשנת תקי"ח. חכמי ארץ־ישראל קיבלוהו בכבוד גדול, ואף מינוהו לראב"ד בירושלים ולראש ישיבת 'כנסת ישראל', ישיבתו של בעל 'אור־החיים' הקדוש (שנלב"ע בשנת תק"ג). רבי עייאש נפטר לבית־עולמים כעבור כשנתיים בראש־השנה תקכ"א ונטמן בהר הזיתים.
[2]וכן לשונו בחלק ה'פירוש': "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו – הוא כלל כל בית־המקדש וכולל הר־הבית ועזרת־נשים והחיל".
[3] ובספרו 'מטה יהודה' על שולחן־ערוך סימן צ ס"ק ב כתב: "הר המוריה, שהוא מקום המקדש, והוא מקום כפרה שנברא ממנו אדם־הראשון, ושם בנה נח את המזבח והקריב את קרבנו, וגם שם בנה אברהם־אבינו ע"ה את המזבח ועקד את יצחק בנו, כמו־שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב מהלכות בית־הבחירה, עיין־שם... מכיון שהוא מקום קדוש, ו'אין זה כי אם בית אלוקים', ושכינת עוזינו לא זזה משם מעולם ועד עולם - אם־כן אימת השכינה על המתפלל שם ולבו נשבר בודאי".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי יהודה עייאש – הרב הראשי וראב"ד אלג'יר[1]
נולד בערך בשנת ת"ס – נלב"ע בראש־השנה תקכ"א
המקור: 'וזאת ליהודה', באור ברכת המזון, חלק ה'דינים', ברכת מלכות דוד ובנין ירושלים
הר הבית כולו נקרא "הבית הגדול והקדוש" ולעולם שם ה' נקרא על בית קדש־הקדשים, כידוע שגם בזמן הזה שכינה לא זזה מכותל מערבי
"וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ, וְעַל הֵיכָלָךְ, וְעַל מְעוֹנָךְ, וְעַל דְּבִירָךְ, וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" (ברכת המזון).
פירוש 'הַר צִיּוֹן' הוא מקום עליון בתוך ירושלים, מיוחד למושב מלכות בית דוד...
'היכל' הוא בית החיצון, ו'מעון' הוא האולם, והקדים לו היכל לפי שהוא גדול, ו'דביר' הוא בית קדש־הקדשים, והזכיר שלשתן בפירוש [וג' מקומות אלו קדושתם זה למעלה מזה, בפרק קמא דכלים (משנה ט)].
אבל 'הַבַּיִת הַגָּדוֹל' כולל כל הבית, שהוא הר־הבית והעזרות, דלכולם בשם 'בית־המקדש' יִקַרֵא.[2] 'שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו', רצונו־לומר דמעולם ועד עולם שמך נקרא על בית קדש־הקדשים, הנכלל בלשון 'בית הגדול' הנזכר, כדקיימא לן (זוהר שמות ה ע"ב) דלא זזה שכינה מכותל מערבי אפילו בזמן הזה[3], ולא נשתמש שום אדם במקום ההוא.
[1] רבי יהודה עייאש – נולד לאביו רבי יצחק בראש־השנה שחל בשבת, כנראה בשנת תס"ג, בכפר מידיאה הסמוך לאלג'יר. בצעירות למד תקופה ארוכה מפי רבי רפאל ידידיה שלמה צרור ראב"ד אלג'יר, ולימים מילא מקומו ברבנות וזכה לתואר "הגאון מופת הדור". עמד בראש ישיבה שהקים, ונהג רבנותו ביד רמה כמסורת ומורשת חכמי אלג'יר הרשב"ץ וזרעו אחריו למשפחת דוראן. הוא קיבץ את כל מנהגי אלג'יר ב'ספר המנהגים' ומאז נהגו יהודי אלג'יריה על־פי חיבורו. בערך בשנת תק"א, כשעבר רבי חיים בן־עטר באלג'יר בדרכו לארץ ישראל, קיבל מרבי עייאש הסכמה לספריו 'אור־החיים' ו'פרי תואר'. מצעירותו השתוקק רבי עייאש "לעזוב את מקום שבתו ושבת אבותיו ולעלות לארץ־ישראל, ללון באהלה של תורה בעיר־הקודש ירושלים תבנה־ותכונן". לאחר כ"ח שנים בהן שימש כראב"ד, ברגע שהזדמנה האפשרות בידו, יצא מאלג'יר לאיטליה, בה פגש את הרב חיד"א וכתב לו הסכמה לספרו 'שער יוסף', ומשם הפליג לארץ־ישראל והגיע לירושלים בשנת תקי"ח. חכמי ארץ־ישראל קיבלוהו בכבוד גדול, ואף מינוהו לראב"ד בירושלים ולראש ישיבת 'כנסת ישראל', ישיבתו של בעל 'אור־החיים' הקדוש (שנלב"ע בשנת תק"ג). רבי עייאש נפטר לבית־עולמים כעבור כשנתיים בראש־השנה תקכ"א ונטמן בהר הזיתים.
[2] וכן לשונו בחלק ה'פירוש': "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו – הוא כלל כל בית־המקדש וכולל הר־הבית ועזרת־נשים והחיל".
[3] ובספרו 'מטה יהודה' על שולחן־ערוך סימן צ ס"ק ב כתב: "הר המוריה, שהוא מקום המקדש, והוא מקום כפרה שנברא ממנו אדם־הראשון, ושם בנה נח את המזבח והקריב את קרבנו, וגם שם בנה אברהם־אבינו ע"ה את המזבח ועקד את יצחק בנו, כמו־שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב מהלכות בית־הבחירה, עיין־שם... מכיון שהוא מקום קדוש, ו'אין זה כי אם בית אלוקים', ושכינת עוזינו לא זזה משם מעולם ועד עולם - אם־כן אימת השכינה על המתפלל שם ולבו נשבר בודאי".