תפ"ט (1729) - רבי אליהו האתמרי...רבי אליהו האתמרי תפ"ט (1729) - רבי אליהו האתמרי
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי מאזמיר בעל ה'שבט מוסר'
תי"ט - כ"ד באדר תפ"ט
עלינו לזמר לה' על כך שיושב תמיד בציון ולא זזה שכינתו מכותל מערבי, וזו עדות לעמי העולם שלא מאס ה' את זרע יעקב
"זַמְּרוּ לה' יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" (תהלים ט, יב) - בדברי חז"ל (ע"פ זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבית"[1], ועל זה אמר: "זמרו לה'", על שהוא "יושב ציון" תמיד, ולא זזה שכינתו משם. ו"הגידו בעמים עלילותיו" אלו, שמעולם אינו מואס בזרע יעקב ועדות יש שלעולם הוא יושב ציון;
אף כשייחרב המקדש לחלוטין ולא ישאר אלא "מקום" המקדש, אותו מקום נשאר בקדושתו ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי
"ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהלים כו, ח) – פשוטן של דברים לרמוז על בית המקדש של מעלה... אמנם מה שנראה בזה באומרו "ומקום" הידוע, שאף על פי שחרב המקדש לא זזה השכינה משם, וכדברי חז"ל (מגילה כח, א) על הפסוק (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" אף על פי שהוא שומם בקדושתו עומד ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, לזה אמר: "ה' אהבתי מעון ביתך", שהוא בית המקדש, בראותי ברוח קודשי שאף על פי שיבוא זמן שיהיה "מקום" בלבד, ולא מקדש, עם כל זה הוא משכן כבודך, שם שכינתך עומדת וזהו "ומקום" אף בזמן שיהיה מקום בלבד ולא מקדש בנוי בו;
כבוד ה' המופיע על עמו וארצו היא שכינתו שלא זזה מכותל מערבי מעולם
"כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ" (תהלים קב, ז) - הכוונה אז, בראותם האומות מעלת ישראל וארצו, ידעו למפרע כי מעולם לא זזה שכינתו מעל עמו ומעל ארצו, ויאמרו: אף על פי שעתה בנה ה' ציון, אבל מעולם נראה בכבודו בתוכה, שמעולם לא זזה שכינתו ממנה, כדברי חז"ל (ע"פ זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבית". וזהו "נראה בכבודו", כבודו דייקא, שהיא שכינתו כנודע.
אמנם ציון נחרבה אך נשארו בתוכה "ערבים", היא השכינה הקדושה שב"כותל מערבי", מלשון "ערֵבוּת", וזו לנו לעדות שעוד נחזור מן הגלות וננגן עם כנורותינו בציון
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן, עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קלז, א-ב). ידוע שישראל אבדה תקותם בראותם שנשארו "ערבים" בציון, שהיא השכינה שלא זזה משם כדברי חז"ל (שמות רבה ב, ב), וגניזת ארון הקודש ושאר הכלים כנודע. ואם אמת שאין עתידים לחזור למה כל זאת? ובזה נבוא לענין - אמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" בריבוי, לא על צרותינו, כי אם "בזכרנו את ציון", שלא חטאה ולקתה בשביל עוונותינו, ולא היה הדאגה כל כך עלינו, לפי שאנו גרמנו לעצמנו את כל הרעה. אך לזאת נחמתנו שהיינו לוקחים, ש"על ערבים" שנשארו "בתוכה", שהיא השכינה וגניזת הכלים, זהו כשֵינה ש"תלינו כנורותינו" ולא שברנו אותם, באמרנו: 'עתידין אנו לחזור ולנגן עליהם בתוך ציון', ועדות יש בעבור ה"ערבים" שבתוכה, כמדובר. ו"עֲרָבִים" נדרש לשון ערֵבוּת;
ארץ ישראל היא מקום שאהבתו של הקב"ה שם תמיד ואף בחורבנה לא זזה שכינה מכותל מערבי, ולכן טוב לדור שם אפילו בדוחק מאשר להיות בחו"ל בעושר גדול
"טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (משלי טו, יז). יש לדקדק, דהוה ליה למימר: 'טוב ארוחת ירק באהבה וכו''. אמנם הכוונה - טוב ארוחת ירק במקום שאהבה שם, שהיא ארץ ישראל שאהבתו של הקב"ה שם תמיד ואפילו בחורבנה לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), ואם כן טוב לדור שם אפילו בדוחק ולאכול ירק, משור אבוס במקום ששנאה בו, שהוא חוצה לארץ, עד שאמרו ז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה";
ירושלם נוטריקון "ירושה לעולם" ולא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם
לעניות דעתי נראה לומר שהטעם שנקראת "ירושלם", שנוטריקון: ירושה לעולם, לרמוז שאף על פי שעתידה להיות חרבה ביד העמים תחזור לישראל, לפי שהיא ניתנה להם ירושה לעולם, ובהיותה ירושה לישראל לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם, ולכן לא קראהּ "יראה שלם" או "שלום יראה", שלא יובן שיראה בה בשלימותה בשלותה ולא בחורבנה;
הראו ליעקב אבינו בחלום שגם כשהמקדש יחרב לא תזוז שכינה מכותל מערבי ומקום המקדש ישאר מקום נורא בקדושתו
"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז). קשה, שהרי ידע שמקום קדוש הוא וחזר לאחוריו להתפלל שם, ואיך אמר: "ואנוכי לא ידעתי"? אמנם יובן בדברי חז"ל (בראשית רבה סט, ו): שהראו לו בחלומו בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ובודאי יש לומר [ש]כשהראו לו חרב הראו לו שאף על פי שיחרב עדיין בקדושתו עומד, כאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי". ועל זה תמיהתו - "אכן יש ה' במקום הזה"?! כלומר, יש ה' לעולם במקום הזה אפילו בחורבנו ואנכי לא ידעתי זה כי אם בישובו בבניינו השכינה שם, אבל עתה נתחדש לי שלעולם יש ה' במקום הזה.
וזהו (שם, יז): "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה", שהוא מקדש, גם נורא הוא כש"אֵין זֶה", כלומר בחורבנו, שיבוא זמן שאין זה שאני רואה בנוי, עם כל זה נורא הוא.
מקורות:
תהלות ה', מדרש תהלים, מזמור ט ד"ה עי"ל; מזמור כו, ד"ה ה' אהבתי; מזמור קב, ד"ה כי בנה; מזמור קלז ד"ה או יאמר בהמשך; אזור אליהו סימן כ; שם סימן קפב; שם סימן קצד
[1] עומק המאמר "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" התבאר במקומות נוספים בספרי ה'שבט מוסר' כנצחיות השגחת ה' בארץ (תהלות ה' מדרש תהלים, מזמור יא ד"ה ובאופן), וביטוי לסגולת החיבור בין ישראל, ירושלים ושכינתו יתברך (שם, ד"ה אמנם), וגם כש"הר ציון" בחורבנו הוא נקרא "קרית מלך רב" על ידי שכינה שבכותל מערבי (שם, מזמור מח ד"ה ואמר), ולמרות שהסתלקה השכינה ויש הסתר בהנהגת ה' ו"ענן וערפל סביביו" - מעולם לא עזבה שכינתו את הארץ, ובזמן הזה היא מופיעה על הצדיקים (שם, מזמור צו ד"ה הנה), ואמנם כיום עיקר מושב השכינה בכותל מערבי, אך אנו מתפללים לה' שיקרב זמן גאולתנו ועל ידי בנין המקדש תופיע שכינת כבודו על כל הארץ (שם, מזמור קח ד"ה כי), ועלינו לכוון בתפילותינו לירושלים כי שם השכינה שלא זזה מכותל מערבי לעולם (אגדת אליהו חלק א, ירושלמי ברכות פ"ד ה"א, דף ל, א), וגם אחר החורבן נמשך טוב ה' ממקום המקדש, שהרי שכינה לא זזה מכותל מערבי ויש השגחת ה' על ישראל להעניש את המצר להם (שם, דף לא, א סוד"ה עוד), ואף מתי ארץ ישראל נקראים 'קרובים' אל השי"ת, משום שהשכינה לא זזה לעולם מכותל מערבי ונמצא שמתו בהיכל מלך (שם, ירושלמי כלאים פ"ט ה"ט, דף ק, ב).
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי מאזמיר
בעל ה'שבט מוסר'
תי"ט - כ"ד באדר תפ"ט
עלינו לזמר לה' על כך שיושב תמיד בציון ולא זזה שכינתו מכותל מערבי, וזו עדות לעמי העולם שלא מאס ה' את זרע יעקב
"זַמְּרוּ לה' יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" (תהלים ט, יב) - בדברי חז"ל (ע"פ זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבית"[1], ועל זה אמר: "זמרו לה'", על שהוא "יושב ציון" תמיד, ולא זזה שכינתו משם. ו"הגידו בעמים עלילותיו" אלו, שמעולם אינו מואס בזרע יעקב ועדות יש שלעולם הוא יושב ציון;
אף כשייחרב המקדש לחלוטין ולא ישאר אלא "מקום" המקדש, אותו מקום נשאר בקדושתו ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי
"ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (תהלים כו, ח) – פשוטן של דברים לרמוז על בית המקדש של מעלה... אמנם מה שנראה בזה באומרו "ומקום" הידוע, שאף על פי שחרב המקדש לא זזה השכינה משם, וכדברי חז"ל (מגילה כח, א) על הפסוק (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" אף על פי שהוא שומם בקדושתו עומד ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, לזה אמר: "ה' אהבתי מעון ביתך", שהוא בית המקדש, בראותי ברוח קודשי שאף על פי שיבוא זמן שיהיה "מקום" בלבד, ולא מקדש, עם כל זה הוא משכן כבודך, שם שכינתך עומדת וזהו "ומקום" אף בזמן שיהיה מקום בלבד ולא מקדש בנוי בו;
כבוד ה' המופיע על עמו וארצו היא שכינתו שלא זזה מכותל מערבי מעולם
"כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ" (תהלים קב, ז) - הכוונה אז, בראותם האומות מעלת ישראל וארצו, ידעו למפרע כי מעולם לא זזה שכינתו מעל עמו ומעל ארצו, ויאמרו: אף על פי שעתה בנה ה' ציון, אבל מעולם נראה בכבודו בתוכה, שמעולם לא זזה שכינתו ממנה, כדברי חז"ל (ע"פ זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבית". וזהו "נראה בכבודו", כבודו דייקא, שהיא שכינתו כנודע.
אמנם ציון נחרבה אך נשארו בתוכה "ערבים", היא השכינה הקדושה שב"כותל מערבי", מלשון "ערֵבוּת", וזו לנו לעדות שעוד נחזור מן הגלות וננגן עם כנורותינו בציון
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן, עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קלז, א-ב). ידוע שישראל אבדה תקותם בראותם שנשארו "ערבים" בציון, שהיא השכינה שלא זזה משם כדברי חז"ל (שמות רבה ב, ב), וגניזת ארון הקודש ושאר הכלים כנודע. ואם אמת שאין עתידים לחזור למה כל זאת? ובזה נבוא לענין - אמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" בריבוי, לא על צרותינו, כי אם "בזכרנו את ציון", שלא חטאה ולקתה בשביל עוונותינו, ולא היה הדאגה כל כך עלינו, לפי שאנו גרמנו לעצמנו את כל הרעה. אך לזאת נחמתנו שהיינו לוקחים, ש"על ערבים" שנשארו "בתוכה", שהיא השכינה וגניזת הכלים, זהו כשֵינה ש"תלינו כנורותינו" ולא שברנו אותם, באמרנו: 'עתידין אנו לחזור ולנגן עליהם בתוך ציון', ועדות יש בעבור ה"ערבים" שבתוכה, כמדובר. ו"עֲרָבִים" נדרש לשון ערֵבוּת;
ארץ ישראל היא מקום שאהבתו של הקב"ה שם תמיד ואף בחורבנה לא זזה שכינה מכותל מערבי, ולכן טוב לדור שם אפילו בדוחק מאשר להיות בחו"ל בעושר גדול
"טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (משלי טו, יז). יש לדקדק, דהוה ליה למימר: 'טוב ארוחת ירק באהבה וכו''. אמנם הכוונה - טוב ארוחת ירק במקום שאהבה שם, שהיא ארץ ישראל שאהבתו של הקב"ה שם תמיד ואפילו בחורבנה לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה ב, ב), ואם כן טוב לדור שם אפילו בדוחק ולאכול ירק, משור אבוס במקום ששנאה בו, שהוא חוצה לארץ, עד שאמרו ז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה";
ירושלם נוטריקון "ירושה לעולם" ולא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם
לעניות דעתי נראה לומר שהטעם שנקראת "ירושלם", שנוטריקון: ירושה לעולם, לרמוז שאף על פי שעתידה להיות חרבה ביד העמים תחזור לישראל, לפי שהיא ניתנה להם ירושה לעולם, ובהיותה ירושה לישראל לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם, ולכן לא קראהּ "יראה שלם" או "שלום יראה", שלא יובן שיראה בה בשלימותה בשלותה ולא בחורבנה;
הראו ליעקב אבינו בחלום שגם כשהמקדש יחרב לא תזוז שכינה מכותל מערבי ומקום המקדש ישאר מקום נורא בקדושתו
"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כח, טז). קשה, שהרי ידע שמקום קדוש הוא וחזר לאחוריו להתפלל שם, ואיך אמר: "ואנוכי לא ידעתי"? אמנם יובן בדברי חז"ל (בראשית רבה סט, ו): שהראו לו בחלומו בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ובודאי יש לומר [ש]כשהראו לו חרב הראו לו שאף על פי שיחרב עדיין בקדושתו עומד, כאמרם ז"ל (זוהר שמות ה ע"ב): "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי". ועל זה תמיהתו - "אכן יש ה' במקום הזה"?! כלומר, יש ה' לעולם במקום הזה אפילו בחורבנו ואנכי לא ידעתי זה כי אם בישובו בבניינו השכינה שם, אבל עתה נתחדש לי שלעולם יש ה' במקום הזה.
וזהו (שם, יז): "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה", שהוא מקדש, גם נורא הוא כש"אֵין זֶה", כלומר בחורבנו, שיבוא זמן שאין זה שאני רואה בנוי, עם כל זה נורא הוא.
מקורות:
תהלות ה', מדרש תהלים, מזמור ט ד"ה עי"ל; מזמור כו, ד"ה ה' אהבתי; מזמור קב, ד"ה כי בנה; מזמור קלז ד"ה או יאמר בהמשך; אזור אליהו סימן כ; שם סימן קפב; שם סימן קצד
[1] עומק המאמר "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" התבאר במקומות נוספים בספרי ה'שבט מוסר' כנצחיות השגחת ה' בארץ (תהלות ה' מדרש תהלים, מזמור יא ד"ה ובאופן), וביטוי לסגולת החיבור בין ישראל, ירושלים ושכינתו יתברך (שם, ד"ה אמנם), וגם כש"הר ציון" בחורבנו הוא נקרא "קרית מלך רב" על ידי שכינה שבכותל מערבי (שם, מזמור מח ד"ה ואמר), ולמרות שהסתלקה השכינה ויש הסתר בהנהגת ה' ו"ענן וערפל סביביו" - מעולם לא עזבה שכינתו את הארץ, ובזמן הזה היא מופיעה על הצדיקים (שם, מזמור צו ד"ה הנה), ואמנם כיום עיקר מושב השכינה בכותל מערבי, אך אנו מתפללים לה' שיקרב זמן גאולתנו ועל ידי בנין המקדש תופיע שכינת כבודו על כל הארץ (שם, מזמור קח ד"ה כי), ועלינו לכוון בתפילותינו לירושלים כי שם השכינה שלא זזה מכותל מערבי לעולם (אגדת אליהו חלק א, ירושלמי ברכות פ"ד ה"א, דף ל, א), וגם אחר החורבן נמשך טוב ה' ממקום המקדש, שהרי שכינה לא זזה מכותל מערבי ויש השגחת ה' על ישראל להעניש את המצר להם (שם, דף לא, א סוד"ה עוד), ואף מתי ארץ ישראל נקראים 'קרובים' אל השי"ת, משום שהשכינה לא זזה לעולם מכותל מערבי ונמצא שמתו בהיכל מלך (שם, ירושלמי כלאים פ"ט ה"ט, דף ק, ב).