תקכ"ד (1764) - רבי יהונתן אייבש...רבי יהונתן אייבשיץתקכ"ד (1764) - רבי יהונתן אייבשיץ
חזרהעריכה
פרטים (0)
רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ
נולד בשנת ת"נ – נלב"ע כ"א באלול תקכ"ד
המקורות: יערות דבש, חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם; תפארת יהונתן, בראשית ב, ד; אהבת יהונתן על הפטרת דברים, ישעיה א, ח
אף שה' סלק שכינתו מכל הבית השאיר קדושת כבודו אצל הכותל המערבי, ושם יתד נאמן ושריד שתשרה השכינה בעתיד. ולכן "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני", ששיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב
נאמר בקרא (איכה ב, ג): "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ", ומה היא זו? אבל כבר אמרו, שלא זזה שכינה ממקומה עד שעושה רושם, הרצון (=כלומר), כי מכל מקום קצת השרה שכינתו במקומו, וכמו שאמרו (מגילה כח, א; ועיין רבנו בחיי ויקרא כו, לא; פרי עץ חיים, שער העמידה פרק יט): אף על פי ששוממים קדושתן עליהן, כי מכל מקום השכינה נשארה והיא בכותל מערבי, כי שם יתד נאמן ושריד שתשרה שָׁם השכינה[1], כדדרשינן (ע"פ שמות רבה ב, ב; ועוד): "'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' - זה כותל מערבי שלא זזה שכינה ממנו".
וכבר נודע[2] כי "אחור וקדם" פירושו: קדם - מזרח, אחור - מערב, וזהו כוונת הקרא, כי ימין ה' שהוא חסדו והשפעתו נצב אחור, הינו למערב, כי סלק שכינתו מכל הבית, אבל השיבו על מערבי ושם עדיין קדושת כבודו. וזהו "אם תשכח לירושלים" - להיותך חושב כי כבר חלף קדושתו מבלי שיור, בעוונותינו הרבים, והרי הוא כמת נשכח מלב, "תשכח ימיני" - כי ימינו עומד במערב, ובזה אי אפשר לשכוח, כי עדיין רוח קדשו שם.
וזהו מאמר הגמרא (ראה גיטין לו, ב): "עדיין חביבותא גבן, דכתיב (שיר השירים א, יב): '[עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ] נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ', ולא כתיב הסריח". והוא דנודע ד"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהלים יב, ט), תכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה, ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו - יטמא... אבל מאחר שברוב חסדו עדיין יש לו חביבות עלינו, ולא סילק לגמרי רק (=אלא) שורה על כותל הנזכר לעיל, אין מקום לטומאה לחול להדיא, ולכך לא כתיב "הסריח"... אצל חורבן בית המקדש;
בית המקדש האחרון יתייסד משארית הכותל המערבי שנותר מבית הראשון, כפי העקרון בבריאה ש'עולם התיקון' הושתת ונעשה מחדש על יסוד הרושם שנותר מ'עולם התוהו'
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה יב, טו): בתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין (-עולם התוהו, עולם הקדמון), וראה כי אין העולם מתקיים בראו בשיתוף מידת הרחמים (-עולם התיקון, עולם הזה), והיינו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט, ב) שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו... לכך נאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים [אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]", ואז היה ה'שמים' קודם ל'ארץ', אבל כאשר נחרבו[3], והוא כמו מיתה באדם, שנשאר בגוף האדם לאחר שנרקב עצם אחד, אשר ממנו הוא נעשה לגוף חדש לתחיית המתים, כן נשאר רושם מ'עולם התוהו', והוא אבן שתיה, שממנו הושתת 'עולם התיקון', כדאיתא במדרש (סוכה מט, א): "בראשית" – ברא שיתין. וכן בחורבן בית המקדש, דומיא ד'עולם התוהו', נשתייר קצת כותל המערבי וממנו יתייסד הבית האחרון. ובזה העולם התיקון קדמה הארץ לשמים, לכך נאמר כאן "ארץ ושמים", כי אבן שתיה קודם, וממנו הושתת הכל;
אף שגלו ישראל מאדמתם לא נסתלקה שכינה מכותל מערבי ונמשכת השגחת ה' על ישראל בגלותם על ידי השראת השכינה שם, אלא שהיא מוסתרת ונצורה באין יכולת להכנס ולהדבק בה בזמן הזה
"וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיה א, ח). פירוש, דאיתא בשיר שלמה (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", פירוש – אף על פי שגלו ישראל מעל אדמתן לא נסתלקה שכינה מן כותל מערבי, ומשגיח על עמו ישראל בגלותם, וזהו "ונותרה בת ציון", בהשראת השכינה, "כסוכה בכרם", העשויה להשגיח, כן השכינה מציץ מן החרכים[4]. אך ה"סוכה בכרם" השומר [שם] רואה ונראה, ואנו – אין רואין. לזה אמר: "כמלונה במקשה", שגם השומר [בה] אינו נראה, לפי שהיא מיוחדת לשמירה בלילה. אך ב"מלונה" יכולים לילך לשומר, אם ירצו, ואנו – אין יכולין לילך. לזה אמר: "כעיר נצורה", שאין יוצא ואין בא, כך אין אנו יכולין להתדבק ברוח הקודש ושכינת ה', בעוונותינו הרבים, וק"ל.
[1] פירוש: הישארות השכינה בכותל המערבי זהו יתד נאמן שלעתיד תשרה השכינה בעזרת ה' בכל מקום־המקדש (ע"פ הראשל"צ רח"ד חזן, 'ייטב לב' דרוש כב, דף עו, ב). ועיין בפירוש הרי"ח מבעלי התוספות על התורה. וראה מקורות נוספים בענין זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' חלק יא סימן טו אות ז ד"ה וכמה וד"ה ואמנם.
[2] ראה רש"י שמות כז, יג, ד"ה 'לפאת קדמה מזרחה': "פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים. אחור לשון אחורים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמו דתרגם אונקלוס (דברים יא, כד): 'הים האחרון ימא מערבא'". וראה בבבא בתרא כה, א, בתוס' ד"ה רוח מערבית. וברמב"ן שמות כו, ז: "כי לשון הקודש יקרא למזרח: 'קדם'... ויקרא למערב: 'אחור', כענין שנאמר (איוב כג, ח): 'הן קדם אהלוך ואיננו, ואחור ולא אבין לו'... כי יתפוש הלשון כִּנוי בְּאדם הפונה אל אור השמש, וכן אמר (ירמיה ז, כד): 'ויהיו לאחור ולא לפנים'".
[3] הלשון חסרה. לפי המתבאר בהמשך דבריו שם, נראית הכוונה כך: "אבל כאשר נחרבו העולמות, ונבנה שוב העולם הזה בתכלית התיקון על ידי הרושם שנשאר מהתוהו, אז קדמה 'ארץ' ל'שמים', והוא כמו מיתה באדם וכו'".
[4] ראה לשונו ב'אהבת יהונתן' להפטרת כי תבוא (ישעיה ס, יג): "דשכינה לא אסתלק מן כותל מערבי בגלותינו, כמו שכתוב בשיר שלמה (שיר השירים ב, ט): מי זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות, דבגלות הקב"ה משגיח מן כותל מערבי, ואולם מעט צריך להתקיים [וישאר בו שורש וענף] – וזהו הכותל".
לאירוע זה עדיין לא התווספו תמונות מסמכים או סרטונים
רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ
נולד בשנת ת"נ – נלב"ע כ"א באלול תקכ"ד
המקורות: יערות דבש, חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם; תפארת יהונתן, בראשית ב, ד; אהבת יהונתן על הפטרת דברים, ישעיה א, ח
אף שה' סלק שכינתו מכל הבית השאיר קדושת כבודו אצל הכותל המערבי, ושם יתד נאמן ושריד שתשרה השכינה בעתיד. ולכן "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני", ששיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב
נאמר בקרא (איכה ב, ג): "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ", ומה היא זו? אבל כבר אמרו, שלא זזה שכינה ממקומה עד שעושה רושם, הרצון (=כלומר), כי מכל מקום קצת השרה שכינתו במקומו, וכמו שאמרו (מגילה כח, א; ועיין רבנו בחיי ויקרא כו, לא; פרי עץ חיים, שער העמידה פרק יט): אף על פי ששוממים קדושתן עליהן, כי מכל מקום השכינה נשארה והיא בכותל מערבי, כי שם יתד נאמן ושריד שתשרה שָׁם השכינה[1], כדדרשינן (ע"פ שמות רבה ב, ב; ועוד): "'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' - זה כותל מערבי שלא זזה שכינה ממנו".
וכבר נודע[2] כי "אחור וקדם" פירושו: קדם - מזרח, אחור - מערב, וזהו כוונת הקרא, כי ימין ה' שהוא חסדו והשפעתו נצב אחור, הינו למערב, כי סלק שכינתו מכל הבית, אבל השיבו על מערבי ושם עדיין קדושת כבודו. וזהו "אם תשכח לירושלים" - להיותך חושב כי כבר חלף קדושתו מבלי שיור, בעוונותינו הרבים, והרי הוא כמת נשכח מלב, "תשכח ימיני" - כי ימינו עומד במערב, ובזה אי אפשר לשכוח, כי עדיין רוח קדשו שם.
וזהו מאמר הגמרא (ראה גיטין לו, ב): "עדיין חביבותא גבן, דכתיב (שיר השירים א, יב): '[עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ] נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ', ולא כתיב הסריח". והוא דנודע ד"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהלים יב, ט), תכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה, ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו - יטמא... אבל מאחר שברוב חסדו עדיין יש לו חביבות עלינו, ולא סילק לגמרי רק (=אלא) שורה על כותל הנזכר לעיל, אין מקום לטומאה לחול להדיא, ולכך לא כתיב "הסריח"... אצל חורבן בית המקדש;
בית המקדש האחרון יתייסד משארית הכותל המערבי שנותר מבית הראשון, כפי העקרון בבריאה ש'עולם התיקון' הושתת ונעשה מחדש על יסוד הרושם שנותר מ'עולם התוהו'
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה יב, טו): בתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין (-עולם התוהו, עולם הקדמון), וראה כי אין העולם מתקיים בראו בשיתוף מידת הרחמים (-עולם התיקון, עולם הזה), והיינו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט, ב) שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו...
לכך נאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים [אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ]", ואז היה ה'שמים' קודם ל'ארץ', אבל כאשר נחרבו[3], והוא כמו מיתה באדם, שנשאר בגוף האדם לאחר שנרקב עצם אחד, אשר ממנו הוא נעשה לגוף חדש לתחיית המתים, כן נשאר רושם מ'עולם התוהו', והוא אבן שתיה, שממנו הושתת 'עולם התיקון', כדאיתא במדרש (סוכה מט, א): "בראשית" – ברא שיתין. וכן בחורבן בית המקדש, דומיא ד'עולם התוהו', נשתייר קצת כותל המערבי וממנו יתייסד הבית האחרון. ובזה העולם התיקון קדמה הארץ לשמים, לכך נאמר כאן "ארץ ושמים", כי אבן שתיה קודם, וממנו הושתת הכל;
אף שגלו ישראל מאדמתם לא נסתלקה שכינה מכותל מערבי ונמשכת השגחת ה' על ישראל בגלותם על ידי השראת השכינה שם, אלא שהיא מוסתרת ונצורה באין יכולת להכנס ולהדבק בה בזמן הזה
"וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיה א, ח). פירוש, דאיתא בשיר שלמה (שיר השירים ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים", פירוש – אף על פי שגלו ישראל מעל אדמתן לא נסתלקה שכינה מן כותל מערבי, ומשגיח על עמו ישראל בגלותם, וזהו "ונותרה בת ציון", בהשראת השכינה, "כסוכה בכרם", העשויה להשגיח, כן השכינה מציץ מן החרכים[4].
אך ה"סוכה בכרם" השומר [שם] רואה ונראה, ואנו – אין רואין. לזה אמר: "כמלונה במקשה", שגם השומר [בה] אינו נראה, לפי שהיא מיוחדת לשמירה בלילה.
אך ב"מלונה" יכולים לילך לשומר, אם ירצו, ואנו – אין יכולין לילך. לזה אמר: "כעיר נצורה", שאין יוצא ואין בא, כך אין אנו יכולין להתדבק ברוח הקודש ושכינת ה', בעוונותינו הרבים, וק"ל.
[1] פירוש: הישארות השכינה בכותל המערבי זהו יתד נאמן שלעתיד תשרה השכינה בעזרת ה' בכל מקום־המקדש (ע"פ הראשל"צ רח"ד חזן, 'ייטב לב' דרוש כב, דף עו, ב). ועיין בפירוש הרי"ח מבעלי התוספות על התורה. וראה מקורות נוספים בענין זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' חלק יא סימן טו אות ז ד"ה וכמה וד"ה ואמנם.
[2] ראה רש"י שמות כז, יג, ד"ה 'לפאת קדמה מזרחה': "פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים. אחור לשון אחורים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמו דתרגם אונקלוס (דברים יא, כד): 'הים האחרון ימא מערבא'". וראה בבבא בתרא כה, א, בתוס' ד"ה רוח מערבית. וברמב"ן שמות כו, ז: "כי לשון הקודש יקרא למזרח: 'קדם'... ויקרא למערב: 'אחור', כענין שנאמר (איוב כג, ח): 'הן קדם אהלוך ואיננו, ואחור ולא אבין לו'... כי יתפוש הלשון כִּנוי בְּאדם הפונה אל אור השמש, וכן אמר (ירמיה ז, כד): 'ויהיו לאחור ולא לפנים'".
[3] הלשון חסרה. לפי המתבאר בהמשך דבריו שם, נראית הכוונה כך: "אבל כאשר נחרבו העולמות, ונבנה שוב העולם הזה בתכלית התיקון על ידי הרושם שנשאר מהתוהו, אז קדמה 'ארץ' ל'שמים', והוא כמו מיתה באדם וכו'".
[4] ראה לשונו ב'אהבת יהונתן' להפטרת כי תבוא (ישעיה ס, יג): "דשכינה לא אסתלק מן כותל מערבי בגלותינו, כמו שכתוב בשיר שלמה (שיר השירים ב, ט): מי זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות, דבגלות הקב"ה משגיח מן כותל מערבי, ואולם מעט צריך להתקיים [וישאר בו שורש וענף] – וזהו הכותל".