תע"ב (1712) - רבי צבי הירש קאי...רבי צבי הירש קאיידְנוֶר (קב הישר)תע"ב (1712) - רבי צבי הירש קאיידְנוֶר (קב הישר)קרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (1)
אודות אתר "הכותל המערבי בספרות התורנית"...
רבי צבי הירש קאיידְנוֶר מפרנקפורט בערך ת"י - ט"ו באדר תע"ב
מתוך ספרו 'קב הישר' חלק ראשון פרק נ [עם תוספות באור בסוגריים מאת המחבר]; חלק שני פרק צג [וכעין זה ב'אור צדיקים' למקובל בן דורו הרב מאיר פאפירש, תמ"ה לערך, עמוד העבודה פרק יז, דף עח, ב
המילה "כותל" רומזת על אור השכינה השורה ב"תל" של בית המקדש, שהוא כותל מערבי שכל הפיות פונים אליו, ויש לכוון לכך גם כשמתפלל מול כותל בית הכנסת, שגם עליו חופף אור השכינה
תיבת "כותל" הוא סוד נפלא, הובא בתיקוני זוהר (עיין זוהר שמות קטז ע"א), שהוא תיבות כ"ו ת"ל, רצונו לומר: כ"ו - הוא שם הוי"ה [בגימטריה], ת"ל - קאי על בית המקדש, שהוא [עתה בחורבנו] כותל מערבי, [שהוא נקרא (בשיר השירים ד, ד): "תַלְפִּיּוֹת", על שם שהוא] תל שכל פיות פונין לשם (ראה דברי הימים־ב ו, לב; ברכות ל, א).
ולכן צריך האדם לכוין בזה כשיהפך פניו אל הכ"ו ת"ל (ברכות ה, ב) ואחר כך יתפלל בהכנעה ובאימה, כי כותלי בית הכנסת הם קדושים מאוד ואור השכינה חופפת עליהם תמיד, ולכך מנהג כשר לנשק הכותלים של בית הכנסת מחמת הקדושה;
יש לעורר הלב תדיר על גלות השכינה, וכן נהג החסיד רבי אברהם הלוי לעורר את ישראל על צער החורבן וזכה לראות פני השכינה בכותל המערבי
הכלל כי תדיר צריך האדם להתעורר בלב מר על גלות השכינה ולהתאנח על אריכות הגלות המר, ולשים אל לבו כי בהיותנו על אדמתנו, והשכינה היתה שורה בין הכרובים – היינו מקבלים הארה בכל יום, והיו ישראל נקראים (דברים כו, יט): "עַם קָדֹשׁ לה'" והיינו קרובים אל השכינה ואל הקדושה, והקליפות היו נחבאים ודוּחפים בעִמקי תהום. מה שאין כן עכשיו... והיאך לא ישים אדם אל לבו, כל מי שיראת־אלוהים נוגע בלבו, לכוֵן בתפילתו במקומות השייכים לגאולת ישראל, שיגאלנו הקב"ה מידי אומות העולם למען שכינת כבודו?! וקבלה אמתית היא בידי: כל מי שבלבו תדיר צער על גלות השכינה – זוכה לכתר תורה[1].
ודע מה שכתב האר"י ז"ל על מורנו הרב רבי אברהם הלוי, שחיבר ה"תיקוני שבת", שהיתה דירתו בצפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ובכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות של יהודים, ונתן קולו בקול מר ואמר: "אחינו בית ישראל! הלא ידוע לכם, שהשכינה בעוונותינו הרבים בגלות, ובית מקדשנו היה לשריפת אש, וישראל הם בגלות המר וסובלים יסורים, עינויים קשים ומרים, ונהרגו הרבה חסידים וחסידות, בחורים ובתולות, זקנים עם נערים בארבע מיתות בית דין, וניתלין ונדונין במיתות קשות ומשונות, ואתם שוכבים על מיטותיכם בהשקט ובטח?! קומו ונצעק אל ה' אלוהינו, שהוא מלך רחום וחנון, אולי ישמע ה' את קול תפילתנו, וירחם על עמו שארית פליטת ישראל!... והרב האר"י ז"ל היה מפליג בחסידותו, ואמר עליו – על החסיד רבי אברהם הלוי ז"ל – שהוא היה גלגול של ירמיהו הנביא (שכמוהו היה מקונן הרבה על חורבן ירושלים ובית המקדש – ע"פ 'מאורי האש').
ופעם אחת[2] אמר לו האר"י ז"ל: "דע כי שלמו ימיך והגיעו ימיך למות, אם לא שתעשה תקנה אחת שאלמדך, ואם תעשה תקנה זו אזי תחיה עוד עשרים ושתים שנים. וזו היא התקנה שלך - שתֵּלֵך לירושלים, ושם תלך להתפלל לפני כותל המערבי ותשפוך תחִנתך, ותזכה לראות השכינה". ואז הלך החסיד לביתו, וסגר עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית שק ואפר, ואחר כך הלך החסיד לירושלים ובא לפני כותל המערבי בתפלה ובתחנונים בבכיה גדולה, ואחר כך ראה על גבי הכותל צורה דוגמת אשה מלובשת שחורים ותיכף מרוב פחדו נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה בבכי גדול ואמר: "אוי לי! אוי שראיתיךְ בכך! אוי, אֲהָהּ על נפשי". והיה מאריך בבכיה וזעקות והיה ממרט שערות ראשו עד שנתעלף ונרדם. ואז ראה בחלום שבאה אליו השכינה בבגדים נאים, ואמרה: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם" (ע"פ ירמיה לא, טז; לג, כו). ויִּיקַץ וישא את רגליו וחזר לצפת ובא אל האר"י ז"ל, ותיכף אמר האר"י ז"ל: "אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה תהיה בטוח שתחיה עוד כ"ב שנים". וכן הוֵי, שהחסיד היה חי אחר זה המעשה כ"ב שנים.
ומהחסיד הנ"ל יראה כל אדם לעשות כן לקום בחצות הלילה או קודם אור הבוקר להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הריגת הקדושים, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים (ברכות ה, ב)... ויזכה לראות בבנין ציון וירושלים אמן.
[1] "והטעם פשוט, משום שתורה שבעל־פה היא בחינת השכינה (זוהר ח"א רמז ע"ב; ח"ב רנז ע"ב), ולפי שהוא מצטער בצערה – זוכה לכתרה של תורה", לשון החיד"א ב'מדבר קדמות', מערכת צ אות ז.
[2] כנראה מקור הסיפור באגרת תלמיד האריז"ל רבי שלמה שלומיל, שנכתבה בערך בשנת שס"ז (הובא לעיל בשנת ה'שס"ט), ומשם הועתק לספר 'חמדת ימים' חלק ב, ראש חודש פרק א, ולספרים שונים של שבחי האר"י. המעשה הובא בגרסה דומה ובתוספת העמקה בספר 'עמק המלך' (הובא לעיל בשנת ה'תט"ז).
רבי צבי הירש קאיידְנוֶר מפרנקפורט
בערך ת"י - ט"ו באדר תע"ב
מתוך ספרו 'קב הישר'
חלק ראשון פרק נ [עם תוספות באור בסוגריים מאת המחבר];
חלק שני פרק צג [וכעין זה ב'אור צדיקים' למקובל בן דורו הרב מאיר פאפירש, תמ"ה לערך, עמוד העבודה פרק יז, דף עח, ב
המילה "כותל" רומזת על אור השכינה השורה ב"תל" של בית המקדש, שהוא כותל מערבי שכל הפיות פונים אליו, ויש לכוון לכך גם כשמתפלל מול כותל בית הכנסת, שגם עליו חופף אור השכינה
תיבת "כותל" הוא סוד נפלא, הובא בתיקוני זוהר (עיין זוהר שמות קטז ע"א), שהוא תיבות כ"ו ת"ל, רצונו לומר: כ"ו - הוא שם הוי"ה [בגימטריה], ת"ל - קאי על בית המקדש, שהוא [עתה בחורבנו] כותל מערבי, [שהוא נקרא (בשיר השירים ד, ד): "תַלְפִּיּוֹת", על שם שהוא] תל שכל פיות פונין לשם (ראה דברי הימים־ב ו, לב; ברכות ל, א).
ולכן צריך האדם לכוין בזה כשיהפך פניו אל הכ"ו ת"ל (ברכות ה, ב) ואחר כך יתפלל בהכנעה ובאימה, כי כותלי בית הכנסת הם קדושים מאוד ואור השכינה חופפת עליהם תמיד, ולכך מנהג כשר לנשק הכותלים של בית הכנסת מחמת הקדושה;
יש לעורר הלב תדיר על גלות השכינה, וכן נהג החסיד רבי אברהם הלוי לעורר את ישראל על צער החורבן וזכה לראות פני השכינה בכותל המערבי
הכלל כי תדיר צריך האדם להתעורר בלב מר על גלות השכינה ולהתאנח על אריכות הגלות המר, ולשים אל לבו כי בהיותנו על אדמתנו, והשכינה היתה שורה בין הכרובים – היינו מקבלים הארה בכל יום, והיו ישראל נקראים (דברים כו, יט): "עַם קָדֹשׁ לה'" והיינו קרובים אל השכינה ואל הקדושה, והקליפות היו נחבאים ודוּחפים בעִמקי תהום. מה שאין כן עכשיו... והיאך לא ישים אדם אל לבו, כל מי שיראת־אלוהים נוגע בלבו, לכוֵן בתפילתו במקומות השייכים לגאולת ישראל, שיגאלנו הקב"ה מידי אומות העולם למען שכינת כבודו?! וקבלה אמתית היא בידי: כל מי שבלבו תדיר צער על גלות השכינה – זוכה לכתר תורה[1].
ודע מה שכתב האר"י ז"ל על מורנו הרב רבי אברהם הלוי, שחיבר ה"תיקוני שבת", שהיתה דירתו בצפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ובכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות של יהודים, ונתן קולו בקול מר ואמר: "אחינו בית ישראל! הלא ידוע לכם, שהשכינה בעוונותינו הרבים בגלות, ובית מקדשנו היה לשריפת אש, וישראל הם בגלות המר וסובלים יסורים, עינויים קשים ומרים, ונהרגו הרבה חסידים וחסידות, בחורים ובתולות, זקנים עם נערים בארבע מיתות בית דין, וניתלין ונדונין במיתות קשות ומשונות, ואתם שוכבים על מיטותיכם בהשקט ובטח?! קומו ונצעק אל ה' אלוהינו, שהוא מלך רחום וחנון, אולי ישמע ה' את קול תפילתנו, וירחם על עמו שארית פליטת ישראל!... והרב האר"י ז"ל היה מפליג בחסידותו, ואמר עליו – על החסיד רבי אברהם הלוי ז"ל – שהוא היה גלגול של ירמיהו הנביא (שכמוהו היה מקונן הרבה על חורבן ירושלים ובית המקדש – ע"פ 'מאורי האש').
ופעם אחת[2] אמר לו האר"י ז"ל: "דע כי שלמו ימיך והגיעו ימיך למות, אם לא שתעשה תקנה אחת שאלמדך, ואם תעשה תקנה זו אזי תחיה עוד עשרים ושתים שנים. וזו היא התקנה שלך - שתֵּלֵך לירושלים, ושם תלך להתפלל לפני כותל המערבי ותשפוך תחִנתך, ותזכה לראות השכינה".
ואז הלך החסיד לביתו, וסגר עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית שק ואפר, ואחר כך הלך החסיד לירושלים ובא לפני כותל המערבי בתפלה ובתחנונים בבכיה גדולה, ואחר כך ראה על גבי הכותל צורה דוגמת אשה מלובשת שחורים ותיכף מרוב פחדו נפל על פניו ארצה והיה צועק ובוכה בבכי גדול ואמר: "אוי לי! אוי שראיתיךְ בכך! אוי, אֲהָהּ על נפשי". והיה מאריך בבכיה וזעקות והיה ממרט שערות ראשו עד שנתעלף ונרדם. ואז ראה בחלום שבאה אליו השכינה בבגדים נאים, ואמרה: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם ורחמתי אותם" (ע"פ ירמיה לא, טז; לג, כו). ויִּיקַץ וישא את רגליו וחזר לצפת ובא אל האר"י ז"ל, ותיכף אמר האר"י ז"ל: "אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה תהיה בטוח שתחיה עוד כ"ב שנים". וכן הוֵי, שהחסיד היה חי אחר זה המעשה כ"ב שנים.
ומהחסיד הנ"ל יראה כל אדם לעשות כן לקום בחצות הלילה או קודם אור הבוקר להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הריגת הקדושים, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים (ברכות ה, ב)... ויזכה לראות בבנין ציון וירושלים אמן.
____________________________________________________
[1] "והטעם פשוט, משום שתורה שבעל־פה היא בחינת השכינה (זוהר ח"א רמז ע"ב; ח"ב רנז ע"ב), ולפי שהוא מצטער בצערה – זוכה לכתרה של תורה", לשון החיד"א ב'מדבר קדמות', מערכת צ אות ז.
[2] כנראה מקור הסיפור באגרת תלמיד האריז"ל רבי שלמה שלומיל, שנכתבה בערך בשנת שס"ז (הובא לעיל בשנת ה'שס"ט), ומשם הועתק לספר 'חמדת ימים' חלק ב, ראש חודש פרק א, ולספרים שונים של שבחי האר"י. המעשה הובא בגרסה דומה ובתוספת העמקה בספר 'עמק המלך' (הובא לעיל בשנת ה'תט"ז).