רבי שמואל הנגיד הקדיש שמן לתאורה ב'מקדש מעט' שהיה בזמנו בכותל המערבי

רבי שמואל הנגיד בן רבי פלטיאל הנגיד
התרחש בערך בשנת ד'תש"ע

 בן משפחתו רבי אחימעץ ב"ר פלטיאל תאר במגילת יחוסין של המשפחה[1]:

מת רבי פלטיאל_[2], המגן לקהִלות עַם אֵל, הדרים במצרים ובארץ ישראל... ויקם רבי שמואל [הנגיד] בנו תחתיו, איש גדול ונכבד בדורותיו... והעלה [עצמות] אביו ואמו בירושלים בארונות... והקדיש לְדָר עליונים... מזהב עשרים אלף דַּרְכְּמוֹנִים לדלים ועגומים, לחכמים והדרשנים... ושמן למקדש בכותל מערבי_[3] למזבח שבפנים_[4].

 מקורות:
'מגילת אחימעץ' [ירושלים תש"ד], עמ' מו-מז.
וכעין זה ב'סדר החכמים וקורות הימים' חלק ב [אוקספורד תרנ"ג], 'ספר יוחסין', עמ' 130

[1] מגילת אחימעץ – מגילת יוחסין שכתב רבי אחימעץ בשנת ד'תתי"ד, כארבעים שנה לפני שנכבשה הארץ בידי הצלבנים. אחימעץ נולד בשנת ד'תשע"ז לרבי פלטיאל בעיר קפואה שבדרום איטליה, ובמגילת יחוס שכתב לקראת סוף ימיו תאר בשיר ותהִלה את קורות משפחת אביו, שהיו אנשים חשובים, נגידים, מנהיגי קהילות ושרי ממלכה. לפי המגילה היה רבי שמואל הנגיד בן רבי פלטיאל הנגיד 'בן דוד שני' לרבי פלטיאל אביו של רבי אחימעץ. כתב־יד המגילה נתגלה בשנת תרנ"ג על ידי א' נויבאואר בספריית הקתדרלה בספרד ופורסם על ידו, ונדפס שוב בירושלים בתש"ד בהוצאת 'תרשיש', במהדורה מוגהת ומוערת ע"י בנימין קלאר. בינתיים זו העדות הקדומה ביותר שמצאנו על היות הכותל המערבי של הר־הבית מקום תפילה ועבודת ה' בפועל. בתקופה ההיא כבר לא הורשו יהודים להתפלל בהר־הבית ובתעודות אחרות משלהי תקופת הגאונים מדובר על מנהג הקפת כותלי הר־הבית ואמירת תחנונים בשעריו, ועל כן ברור שה"כותל מערבי" בו הקדיש את השמן הוא מקום ידוע שהיה באזור הכותל המערבי של הר־הבית. יש מזהים את המקום עם מחילה תת־קרקעית גדולה הבנויה בכותל המערבי דרך 'שער וורן' (כיום חסום), וכפי הנראה שימש המקום בעבר לתפילה, כדלהלן בהערה 318.

[2] רבי פלטיאל הנגיד – נלב"ע בערך בשנת ד'תשל"ז, כיהן כנגיד הקהילות היהודיות במזרח וכראש השרים בממלכת הח'ליף הפטאמי אבו תמים אל מואיז, שהשתרעה על שטחים נרחבים שכללו את מצרים, דרום איטליה וצפון אפריקה. בנו וממשיכו היה רבי שמואל הנגיד, אשר על פי המסופר במגילה העלה את עצמות הוריו לקבורה בירושלים. רבי שמואל הנגיד חי כנראה עד שנת ד'תת"י, ולכל המאוחר עד שנת ד'תתי"ז. רבי אחימעץ בן פלטיאל היה נכד בן דודו של רבי פלטיאל הנגיד, ולשני בניו קרא כשמות גדולי המשפחה, לבנו שנולד בשנת ד'תשצ"ח פלטיאל, ובנו שנולד בשנת ד'תת"ד נקרא שמואל.

[3] קטע זה ממגילת אחימעץ צוטט בשנת תרפ"ט על ידי הוועד־הלאומי ב'תזכיר' בו קובצו מקורות קדמונים לבסוס זכות היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי. ליד המילים "בכותל מערבי" ציין ראש הרבנים לארץ־ישראל הגראי"ה קוק בכתב ידו: "ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת, שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה בצידו הפנימי" (טיוטת המסמך הממוען אל הממשלה הבריטית נמצא ב'ארכיון הציוני' והעתק ממנו ב'ארכיון הרבנות הראשית').

[4] כידוע, בזמנם היה המקדש חרב, ובהר־הבית שהיה תחת שלטון מוסלמי כבר נבנתה 'כפת הסלע'. לכן נראה ש'מקדש' היינו מקום תפילה סמוך למקום־המקדש, ליד או בתוך עובי הכותל המערבי, ששימש כ'מקדש מעט'. ישנן עדויות היסטוריות על "בית תפילה ומדרש" שהיה בנוי בצמוד למערב הר־הבית עד שחרב במסעי הצלב (ראה ב"צ דינבורג, מאסף ציון ג' תרפ"ט, עמ' 54). 'מזבח שבפנים' לדעת רבים הינו הבימה של בית הכנסת ששליח ציבור עומד עליה או הבימה שקורין עליה בספר תורה (ראה דינבורג שם, עמ' 62-63; י. יחזקאל שם, עמ' 121), וכן מצינו בפיוט הקליר ליום א' סוכות: 'עצי עשב ישאו היום מזבח להסב', ומשמע שכוונתו להקפת הבימה בבית הכנסת בזמן הזה (ע"פ הערת המהדיר ב. קלאר). כמו כן יש המשווים את התאור על רבי שמואל הנגיד עם המסופר על רב שמואל הלוי מקורדובה, שעל פי המובא ב"ספר הקבלה" נסמך לנגיד בשנת ד'תשפ"ז ונלב"ע בשנת ד'תתט"ו, ו"היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה, והרביץ תורה הרבה ומת בשיבה טובה וכו'" (סדר עולם רבא וסדר עולם זוטא וסדר הקבלה להראב"ד ז"ל, וארשא תרכ"ב, דף כה, ב), יעוין "הנגידות בישראל" לרבי י. ל. הכהן פישמן (מימון), ירושלים תרפ"ג, עמ' טז.