רבי יואל משה סלומון
י"ח באדר תקצ"ח – י"ב בחשון תרע"ג

חלף קול המון חוגג בערב פסח במרום הר המוריה נשמע עתה קול יללת צאן קדשים מרגלי ההר, מחבקים שרידי אבני הכותל המערבי וברגשות קודש שופכים ממעמקי לבבם נחלי דמעות בשלמם פרים שפתימו ומצפים לבנין המקדש

מה נעמו רגשות נפשם בעלות כל איש ישראל אל הר ה' וקרבן אלהיו בידו, שה תמים מן הצאן זבח חג הפסח, להעלותו על מזבח ה' שוכן ציון... כל המחזות הנפלאות חזו אבותינו בעיר קדשינו בימי גדולתם. אך עברו ימי גאות בני ציון, ואור שמש הצלחתם נכהה, והנה קדמום ימי עוני. רוח שואה וסער משאון עריצים, הפשיטו מעליהם אדרת תפארתם...

מה נהדרו אז הרי ישראל בעת עַם הקודש עלו ברגשות קודש אל הר ה', ומה נעדרו עתה מכל נעימות וחן בעת עַם הקודש יְשַׁוְּעוּ מארץ מרחקים אל אלקי ציון... אהה! שערי ציון שוממים, נוּגֵי ממועד.

ותמורת קול המון חוגג ושירי קודש מפי הלויים אשר צללו במרום הר המוריה ביום הארבעה עשר בחודש הזה בין הערביים – ישמע עתה קול יללת צאן קדשים מרגלי ההר, המחבקים שרידי אבני כותל המערבי. כי עַם ה' יושבי ירושלים, בהגיע עת הערביים ביום הזה, יקבצו שמה כולם ברגשות קודש, וממעמקי לבבם ישפכו נהרי נחלי דמעות בשלמם פרים שפתימו ויקראו בכתבי הקודש את הכתובים המזכירים הקרבת הפסח במועדו. ותמורת דם הפסח אשר נשפכו אז על יסוד המזבח תִשפך עתה נהרות דמע מעיניים דולפות אל ה' אלוהי אבותם, וזבחי אלקים רוח נשברי לב צועקים מן המצר "עורי עורי זרע ה'! עורי כימי קדם דורות עולמים!".

ישבר כל לב, ותדמע כל עין לראות המחזה האיום הלזה. הלא זה העם הקדוש אשר הקריבו במקום הזה זבחי רצון בקול רנה המון חוגג, ועתה יעמדו אחורי הדלת, וברוח נכאה יזכירו נועם מחזה דורות עולמים, תפארת ימי קדם. ובנפש מרה יבכו על כבודם כי גלה מהם...

ובמקום אשר נשמע כעת קול בכי נאכי לבב וצקון לחש זרע קודש הקוראים בסדר עבודת קרבן פסח ברוח נשברה, נשמע מהרה קול רננת הלויים זמרת יה, ותרועת שמחה ממקריבי קרבן ה' במועדו, בהר הקודש בירושלים.

('יהודה וירושלם' שנה א, גליון ד, י"ד בניסן תרל"ז, עמ' 14)

אין להשוות את אבלות בני עמנו ב'ימי המצרים' לשבר בני ירושלים וצערם כל השנה בעיניהם הדומעות נוכח אבני קודש של הכותל המערבי זכרון לתפארת מקדשנו

לא נתמה על מראה עינינו בראותינו את סמל דמות מראה היגון והאבילות הפרושה ב'ימי המצרים' על כל פני בני עמנו!... בכל עיר ועיר מקום שרידי עמנו הגיעו שמה, אבל גדול ליהודים, ובכל 'ימי מספד לירושלים', שק ואפר יוצע לרבים, יקשרו מספד ויעוררו תאניה וקול שועתם ישמע מארץ מרחקים על שממות ערי אלקינו!

אך האם ישווּ וידמו לשבר בני ציון, אשר עיניהם ולבם כל הימים על חרבות בית מקדשנו? הידמו זעקת ונהי בני הגולה, לשבר הַבַּת ירושלים?

הן עַם ה' שוכני ציון אשר גם בימי מועד ושבת עפעפיהם יזלו מים ועיניהם מקורי דמעה, ובטרם יתענגו על נועם ה' ישפכו כמים לבם נוכח פני חורבות בית תפארתנו, וירטיבו בדמעות עיניהם את אבני קודש שרידי חורבות כותל המערבי זכרון תפארת בית קדשנו! ומה גם בהגיע 'ימי המצרים' מה יגדל המספד וירבה הנהי בימים המרים המאררים האלה, אשר עין בעין נראה מקום שאגו צוררי יהודה, מקום שפכו כמים דם קדושי עליון!

תחשכנה עינינו לראות מקומות אשר רוח אלהים היתה שפוכה שמה על בחיריו ועבדיו בעת רצון, ויחזו מחזות שדי, ואשר חמת אלקים נִתכה שמה כאש בעת צרה ויגון, להאביד ולהכרית לנתץ ולהרוס כל שכיות החמדה.

המראות האיומות האלה ימררו את חיי יושבי העיר הקדושה בכל ימות השנה, ועוד יתרה תעשה להוסיף שמן על מוקדי לבבינו ב'ימי המצרים'. ישחו לארץ ראשינו, וישביתו מפנינו כל רוח חדוה, וקול אבילי ציון מכותל המערבי יום ולילה ירגיזו ארץ ומלואה...

אלה וכאלה יראו עינינו בימינו אלה ברחובות בַּת ציון, יתן ה' לנחמנו בכפליים, ותחזינה עינינו בתשועת ירושלים.

('יהודה וירושלם' שנה א, גליון יא, ח' מנחם־אב תרל"ז, עמ' 67-68)